אני יכולה להתרחק. להשתתק. לשכנע את עצמי שזה נגמר, שזה לא בריא, שזה כבר לא אותו דבר.
אבל לנתק? למחוק?
לא בנויה לזה.
מי שנכנס אליי פנימה לא עבר שם במקרה.
בחרתי בו. לא באקראי, לא מהמדף.
בחרתי להכניס אותו למקומות שקטים, שבדרך כלל נעולים.
הוא לא היה סתם מישהו. הוא היה משהו.
לא בחרתי מישהו שיהיה נוח, בחרתי מישהו נכון.
אני פותחת את הדלת שלי לאט, בהיסוס.
והמקום נשאר.
לא זמני.
מקום אמיתי.
תמיד חיפשתי את העומק.
תמיד רציתי להכיר את הלב לפני הגוף.
לא עניינה אותי אף פעם הקליפה החיצונית, אלא מי עומד מאחוריה.
נשאבתי כי פתחת בפניי את הלב שלך.
ואני את שלי.
ושם, איפשהו בין הלילה לשיחות על הנפש,
נוצר משהו שאי אפשר פשוט לנתק.
מישהו שעבר איתי תקופה, חוויה, סערה.
משהו שהשאיר בי סימן, טביעת אצבע קטנה שלא נעלמת גם כשאני הכי מנסה.
וזה בדיוק העניין, אני לא יודעת להפריד בין "כבר לא מדברים" לבין "כבר לא חשוב לי".
אצלי זה לא עובד ככה.
אם היית חלק מהלב שלי, אתה כנראה תמיד תישאר שם, באיזשהו חדר קטן.
אולי סגור, אבל קיים.
אז כשאומרים לי פשוט "תשחררי", אני שותקת.
כי אם זה היה פשוט, לא הייתי כותבת את זה עכשיו.
אני לא בן אדם שנפרד ברע.
כל עוד היה כבוד הדדי ולא בכוח.
אפילו מי שהייתי איתו בקשר, כמעט תמיד נשארה שם איזו חברות בסיסית.
אני לא שורפת, כי אין לי סיבה.
כל אחד לרוב יודע את המקום שלו, יודע מתי זה נסגר, יודע לכבד את מה שהיה.
לא משאירה אחריי לכלוך או שדה קרב.
ולא סוגרת דלתות עם טריקה, אני פשוט הולכת.. בשקט.
וגם אם אנחנו כבר לא בקשר, אני תמיד זוכרת בטוב.
כי מי שהיה משמעותי לא נעלם בפוף.
כי איך זה בכלל הגיוני?
הוא נשאר.
כי אני נשארת.
ולפעמים... זה המחיר של להרגיש עמוק.