זה התחיל בלי מילים מיותרות. רק מבט.
כזה שאומר ..תתכונני.
כזה שמבטיח שזו לא הולכת להיות הפעם הרגילה. כאילו מתישהוא יש משהו רגיל בינינו. 😶
נכנסת אליי. לכל מקום.
לגוף. לראש.
הכאבת בדיוק כמו שאני צריכה.
לא כמו שמכאיבים כדי לפגוע.. אלא כמו שמכאיבים כדי לחדור.
לשבור ואז לבנות.
למתוח אותי עד הקצה, ואז לחכות לשנייה הזאת שאני כמעט קורסת.
ואתה מכיר אותי.
מכיר את הרגע הזה שאני נראית שבורה, מייללת..
אבל בדיוק שם- שם חוזר לי הכוח.
שם אני מתעוררת. מתחדדת. מתרכזת. מתפקסת. לא כי ביקשת..
כי הכוחות חוזרים מהר.. בשבילך.
כדי להיות הכי טובה, הכי מדויקת, הכי שלך.
ורק שלך.
זוכר מה לחשת לי באוזן?
"בא לי שכולם יראו איזה כלבה יש לי,
שיראו איך עושים את זה נכון."
טינפת.
הרחבת.
הזזת.
שיחקת.
נשכת.
חדרת.
פירקת.
ואני? ספגתי. שכולי ספוגה. יודעת שאני הרכוש שלך, הצעצוע שלך.
בובת החטאים שלך.
תמיד בשיא אתה שואל בקול של טורף "של מי את?"
"רק שלך"
"החורים שלך הם שלי. את רק שלי"
"כן... אדוני. שלך" הקול שלי כמעט רועד
ואחרי הכול ,
מגיע הרגע הזה.. שכבר מגיע בצורה טיבעית מידי..
הנחת את הראש שלך בשקע הצוואר שלי.
נשמת אותי.
נישקת אותי כמו שמנשקים משהו שרוצים לשמור עליו.
כאילו אמרת "אני פה".
כולך היית עליי ..משקל, חום, דופק, נשימות.
ככה אני אוהבת.
כשהמשקל שלך מוחץ אותי בלי מילים.
כשהגוף שלך נהיה כמו כלוב בטוח.
כשהריח שלך חודר אליי ואני מתפללת שהוא יישאר שם ולא יתנדף.
זוכר ששאלתי אותך?
"זה מפחיד אותך? כל זה?"
ולמרות שאני יודעת שהתשובה היא כן.. כי זה מפחיד.
הפעם ענית שלא.
ואני חייכתי.
אמרתי לך "יופי. כי זה כבר קרה. אין טעם לפחד"
ונשארנו ככה.
זמן מה.. אבל קצר מידי, כי תמיד זה לא מספיק.
שקטים. מחוברים. אמיתיים.
בלי שואו. בלי מסכות. בלי תפקידים.
לא רציתי לקום.
לא מהגוף שלך.
לא ממה שנוצר בינינו.
ככה. פשוט.
כמו שזה.
באישורו.