הרגעים הראשונים. ההיכרות. המילים הראשונות שנכתבות, שנאמרות. המבט הראשון בעיניים (גם אם רק דרך המסך).
ואז מגיע המשפט ,לפעמים בעדינות, לפעמים בביטחון מוגזם : "תקראי לי אדוני."
רגע.
פה אני מרימה גבה 🫤
מה זה משחק? תפקידים? חוקים שחייבים שיהיו?
כי איך אפשר? איך אפשר שמישהו שאני עוד לא מכירה, שעוד לא ראיתי את המבט שלו ברגעים החלשים שלו, שעוד לא שמעתי את הטון שלו כשהוא שקט באמת ..איך אפשר שאקרא לו כך?
איך אפשר שאתן מילה שיש בה כוח כזה, משמעות כזו, כניעה כזו למישהו שהוא כרגע רק צל של דמות?
יש את הדיסוננס. מצד אחד? חלק בי רוצה. כי זה התחיל נכון .. ואני רוצה להרגיש שייכת. להרגיש קטנה ובטוחה תחת ידיים גדולות. להיסחף.
ומצד שני, אני לא שם. ממש לא מיד.
לא כל אחד ראוי לזה. לא כל אחד שמניח על עצמו את הכתר של "אדוני" אכן זוכה לכניעה שלי. זה לא עובד ככה.
הכניעה שלי היא מתנה. לא תגובה אוטומטית.
היא תהליך.
היא משהו שנבנה במילים הנכונות, במבט הנכון, בנגיעה הנכונה (גם אם היא רק נפשית בשלב הזה).
היא משהו שמגיע מתוך עבודה מנטלית משותפת, מתוך הבנה, מתוך הוכחה.
מי שחושב שדי שיגיד "תקראי לי אדוני" כדי שאשפיל מבט ואחכה לפקודות ..
לא מבין שזו דרך.
שזה לוקח זמן.
ה"כן אדוני" הזה, נולד רק אחרי שהוא באמת ראוי לזה. אחרי שהוא עבד בשביל זה. אחרי שהוא חדר אליי פנימה ..לא לגוף, לנפש.
הרי מה זה שווה אם בפנים אני לא מרגישה את זה באמת? אם אני לא באמת שם?
וזה בדיוק העניין ,הבעיה היא לא להגיד את המילים. הבעיה היא להרגיש אותן. להגיע לנקודה שבה אני רוצה להגיד את זה. שבה אני אומרת "כן, אדוני" לא כי צריך, לא כי ככה זה ב"משחק", אלא כי זה באמת יוצא ממני. כי אני יודעת שהוא הרוויח את זה. כי הוא עשה את העבודה.
וכמה פעמים כבר נתקלתי בכאלה? כאלה שממהרים. שרוצים את ה"כן, אדוני" עכשיו, מהר, בלי להבין שזה לא הדרך.
אז כן, לפעמים אמרתי. זרמתי. כי רציתי להמשיך את המשחק.
ומהר מאוד זה גם נגמר. כי זה הרגיש כמו בדיחה. כי זה היה ריק. כי בפנים ידעתי שזה לא באמת שם.
זה מתחיל בלגרום לי לרצות לקרוא לך ככה. בלגרום לי להרגיש כל כך בטוחה, כל כך שלך, שכל דבר שתבקש ..פשוט יקרה. כי אני שם. כי אני איתך.
אחרת זה סתם משחק קצר שמתחיל מהר , ונגמר עוד יותר מהר.