כשהכיוון ברור, כשהלב יודע בדיוק מה הוא רוצה ..זה הכי כואב.
כי אז הפער צורב אפילו יותר.
את רואה איך זה יכול להיות, כמעט נוגעת בזה ,ואז את מבינה שזה לא יקרה כמו שרצית.
וזה שורף.
כי הלב רוצה, הראש מבין, והמציאות אומרת - זה מה יש.
וזה לוקח זמן עד שהראש מבין את מה שהלב מסרב להכיר בו.
שאי אפשר. שלא תקבלי הכל. שלא משנה כמה תרצי, כמה תשתדלי, כמה תלחמי, יש משהו שפשוט לא שלך.
ואז מגיע השקט הזה, אחרי כל המלחמות הפנימיות.
הרגע שאת עוצרת ונושמת עמוק.
ומבינה שאי אפשר להחזיק הכל.
נכון שיש רצון, אבל יש גם את מה שנכון .
ואסור להיות אגואיסטית.
כי כשבאמת אכפת, מהלב- את שומעת גם את הרצונות של מי שמולך.
את יודעת לוותר.
את יודעת לשחרר, לא כי זה קל , אלא כי את יודעת שזו הדרך הנכונה.
וזה חשוב יותר מכל פנטזיה של הכל.
וזה כואב. אבל זה גם מרפא.
כי לפעמים, לא לקבל הכל, להפנים את זה, זה דווקא מה שמראה לך כמה הלב שלך גדול.
ובסוף את נשארת רק את עם עצמך, מנסה לשכנע את עצמך שמה שיש זה מספיק.
שאפשר לחיות גם בלי הכל.
שאפשר ללמוד לשחרר, גם כשלא בא לך.
ושזה בסדר לכאוב. כי זה אומר שאכפת לך.