"מה אם הכי טוב כבר קרה , ופשוט לא שמתי לב?"
יש את התחושה הזאת, המעצבנת, הלא נוחה. כאילו פספסתי. כאילו איפשהו מעבר לפינה חיכה משהו טוב יותר... ולא ראיתי. לא בחרתי. לא שמתי לב.
וזה לא משנה מה יש לי ביד עכשיו, עבודה טובה, קשר יציב, רגעים יפים, תמיד יש את הקול הקטן בראש שאומר אולי היה יכול להיות יותר טוב, אולי בחרת לא נכון.
בעולם כמו שלנו, שמלא באינסוף אפשרויות, הפיתוי הזה תמיד קיים. כל בחירה היא גם ויתור. כל דלת שנפתחת סוגרת עשרות אחרות. ועם הרעש הבלתי פוסק מבחוץ, סיפורים על "ההוא שהעז", "ההיא ששינתה מסלול" .. פתאום נדמה שכולם יודעים משהו שאני לא...
וזה מבלבל.
כי לפעמים אנחנו באמת עושים טעויות, אבל לפעמים זה רק הפחד. הפחד להחמיץ. הפחד לגלות מאוחר מדי שלא בחרתי נכון. זה לא באמת הרצון במשהו אחר, זה הרצון לוודאות מוחלטת. ובחיים... אין כזה דבר.
הבעיה היא, שזה הטבע שלנו
היצר הזה שמושך להסתכל הצידה, לשאול אם הדשא של השכן באמת ירוק יותר.
וזה לא תמיד רע כן? הוא גורם לנו לשאוף, לבדוק, לא לקבל הכל כמובן מאליו.
אבל הוא גם הורס.
הוא משכנע אותנו לנטוש משהו טוב כי אולי "יש שם משהו טוב יותר", ואז כשאנחנו מגלים שלא... זה כבר מאוחר.
העולם מלא גירויים, מלא רעש, מלא אנשים שלא באמת מאושרים, אבל מתאמצים לשדר שכן. וקל ללכת שם לאיבוד.
ולפעמים, דווקא כשיש שקט .. אנחנו לא רגילים לזה. לא יודעים איך להכיל אותו. אז אנחנו שוב יוצאים לחפש... שוב עושים את הטעות.
הטבע שלנו תמיד לחפש את ה"יותר", אבל לפעמים, האומץ האמיתי הוא להישאר. לעצור רגע. לבחור. ולהבין ,אולי זה לא מושלם, אבל זה טוב. וזה שלי.
כי..הפחד לפספס יכול לגרום לך לפספס באמת.
שבת שלום 🖤🖤