אני יושבת שם, במושב הנהג, עם התחת עדיין לח, הרגליים רועדות קצת, והלב שדופק לי בתחתונים.
הידיים שלי מחזיקות את ההגה כאילו אני מנסה לא להתפרק
אבל החיוך הזה שפורץ לי מהשפתיים בלי שום אזהרה הוא כבר לא מנסה להיות מתוק.
זה חיוך של זונה מרוצה
חיוך של מישהי שקיבלה בדיוק מה שהיא רצתה ואולי אפילו יותר
של מישהי שנמרחה על הקיר, נשברה, גנחה, בכתה, התחננה ואז התמסרה
לא מתוך חולשה ,מתוך עוצמה,
מתוך הבחירה הכי פרועה שלי בעצמי.
הראי הקטן למעלה קולט לי את העיניים..
קצת מרוחות, קצת עייפות, קצת שרוטות
אבל מלאות..
מלאות ב"הלכתי עד הסוף, אני שייכת, אני שלו".
ואולי אני נראית עכשיו כמו ילדה טובה שחזרה מהעבודה
אבל הגוף מספר סיפור אחר
הגרון עדיין צורב, השפתיים נפוחות והכוס דופק לי בקצב.
הרגע הזה באוטו
עם כל ה"לכלוך" שעוד נדבק עליי
עם הריח, עם הסימנים, עם הראיות..
שלא בא לי שייעלמו.