אנשים אוהבים לקשר.
כל דבר, כל מילה, כל פוסט.
כאילו העולם נבנה סביבם עם תסריט אישי ורמזים נסתרים.
וזה מובן.
כי להרגיש שהעולם מדבר אליך ? זה נותן תחושת שליטה.
שאתה חשוב, שאתה הסיבה, שאתה חלק מסיפור..
זו לא שחצנות, זו הישרדות ריגשית.
כאילו, מתישהוא המציאות כבר לא מעניינת.
הפרשנות שלנו נהיית הרבה יותר מסעירה.
ואם היא גם קצת כואבת? מעולה.
כאב זה אותנטי.
כאב זה חומר לסיפור דרמטי. עלילתי. עם גיבורים, מלכות ונסיכות דיסני.
והאמת?
הרבה מזה קורה כשאין מספיק אקשן אמיתי בחיים עצמם
כששום דבר לא באמת זז
כשהכול מונוטוני כזה
יום ועוד יום ועוד אחד שנראה בדיוק כמוהו
אז מחפשים ריגוש איפה שכן אפשר להשיג
כי אם כבר אין דרמה בחוץ
אז לפחות שתהיה בפנים
רק משהו שיזיז את הלב
גם אם זה בכלל לא אמיתי
לא יודעת למה זה ככה בדיוק,
אבל כנראה שיש בזה משהו ממכר.
להיות המרכז.
להרגיש שכל דבר הוא בשבילך, או נגדך.
לקשר כל דבר אלייך 🤦♀️
רמות של טירוף.
ובכנות? זו עבודה. עבודה קשה לא להיות המרכז של כל סצנה.
ללמוד לשבת בצד, לראות משהו קורה ולא לחשוב שהוא שלך.
לשמוע על כאב של מישהו ולא להלביש עליו את שלך. כמו מושיע לאומי .
לא כל סימן ביקום הוא סימון בשבילך.
(!!!!!)
וזה קטע,
כי אנחנו הרי לא רוצים להיות הדרמה. (חלילה)
רק להבין אותה.
אבל בפועל... אנחנו חיים בתוכה.
לא באמת מקשיבים,
רק ממתינים לשורה שתחזק את התיאוריה שלנו.
לא אעמיד פנים שאני לא שם לפעמים.
שאני לא קוראת בין שורות שלא באמת נכתבו עליי.
שאני לא עושה מזה סיפור, כאילו זה באמת משנה.
אבל אז קורה הרגע הזה.
שנופלת ההבנה שלא כל מילה מכוונת.
שפשוט... אנשים חיים.
ואתם לא תמיד הדמות הראשית בסיפור שלהם.
אווץ', כן כן ..
אתם מבינים שהשקעתם מחשבות, אכלתם סרטים, ניתחתם כל מילה ומילה.. לשווא? ואוו. הלם. 😶
אבל אין לכם מושג כמה שזה משחרר!!
אתם מפסיקה לתחזק עלילה.
מתחילים לנשום קצת יותר.
פחות דרמה, פחות “הם עשו לי”, יותר שקט.
והאגו?
הוא כמובן היוצר הראשי.
שממשיך לייצר אקשן.
עוד סצנה. עוד פרק. עוד דרמה.
רק תזכורת:
"זה לא שאתה חי חזק יותר.
אתה פשוט לא יודע איך לחיות בלי הקהל."