אני פוחדת.
לא מהמשחק. לא מהכאב. לא ממך.
אני פוחדת מעצמי.
מהעוצמות שמתעוררות בי לידך. מהאמת שאתה מוציא ממני בלי לבקש רשות.
פוחדת ממה שאני מוכנה לתת.. בלי לחשוב פעמיים.
ועדיין, אני באה.
אני לא בורחת, לא מציבה חומות.
אני נכנסת אליך הביתה, ואתה בכלל לא צריך לעשות כלום,
רק לשבת שם, להיות אתה, ואני כבר מרגישה שקט.
מרגישה כמה זה חסר לי . מרגישה בבית.
הידיים שלי כל הזמן מחפשות לגעת בך.
לא לשחרר. לא לבדוק. רק לגעת.
בכל חלק ממך, להסניף חזק.
אפשר לזייף משהו כזה?
לא נראה לי.
אני לא בודקת אם זה "נכון", אם זה "מדויק", אם זה "בזמן",
אני לא מנסה להבין הכל.. פעם הייתי.. חח אדם הגיוני שכזה , שרק מחפש הגדרה .. אבל עברתי שינוי (כן כן.. שינוי)
אני רק יודעת שאני לא יכולה לא להרגיש.
לפעמים זה מפחיד.
לפעמים אני שואלת את עצמי אם אני נכנעת או מתמוססת,
אם זה רצון או הרגל, אם זה עומק או תלות.
אבל אז אתה מסתכל עליי, ואני יודעת..
שאם כל זה שקר? אני מוכנה להאמין בו לנצח.
כי הקו הדק שאתה מדבר עליו,
הוא לא רק בין כניעה אמיתית לבין ויתור עצמי,
הוא גם בין מישהו שנוגע לי בגוף,
למישהו שנוגע לי בנפש, ואז לא מרפה.
הקו הדק הזה שאתה מדבר עליו?
אני לא רק רואה אותו.. אני הולכת עליו יחפה, עם הלב פתוח.
ואני יודעת שאתה זה שמחזיק לי את היד ... גם כשאני כמעט מועדת.