אני מרגישה הכל.
כל תנועה שלו, כל שינוי בנשימה, כל שבריר של מחשבה שעוברת לו בראש
אני מרגישה את זה לפני שהוא פועל.
וזה מה שהכי מטריף.
כי אני רואה איך הוא נפתח.
לאט, זהיר, כמו טורף שעדיין לא בטוח אם מותר לו לשחרר את כל מה שבתוכו.
אני מרגישה איך הוא משחרר עוד צד,
עוד טון שהוא לא נתן לי קודם,
עוד אגרסיביות, עוד אמת. עוד הוא.
וכל פעם .. הוא מסתכל עליי. עוצר. בודק.
רואה אם אני מחזיקה.אם אני נבהלת. אם אני בורחת.
אבל אני לא.
אני לא בורחת.
אני פותחת רגליים יותר רחב.
מרכינה את הראש נמוך יותר.
עוצרת את הנשימה יותר שניות.
משאירה את הידיים מאחורי הגב גם כשהן כבר כואבות.
כי אני מבינה מה הוא בודק.
הוא שואל ,בלי מילים
"מתי היא תגיד שזה יותר מדי?"
והתשובה שלי תמיד שקטה
"תמשיך"
הוא לא מבין עדיין,
שאני צריכה שיתן לי להכיל אותו, כמו שהוא באמת.
לא מאופק.לא רך מדי.לא מחושב.
אני מרגישה.. את ההיסוס, את הספקות והלבטים , אני תמיד מרגישה אותם ..
אני יודעת שאני מיוחדת עבורו, בידיוק כמו שהוא עבורי
אבל מה שהוא לא מבין זה שאני צריכה את זה לפעמים יותר ממנו.
אני צריכה את העוצמה הגולמית.
את מה שהוא מפחד לתת,
אני רוצה את הכל. ולא רק רוצה .. מחכה לזה.
אז כל פעם שהוא עולה,
כל פעם שהוא מרשה לעצמו לחשוף עוד צד שליטה,
עוד אמת, אני רק מתמסרת יותר.
כל פעם מחדש ..
אני מוכיחה לו שאין צורך לבדוק.
אני פה. בשבילו. בשביל כל מי שהוא.
גם החלקים שהוא לא בטוח בהם, שאולי ירתיעו אותי.
הם כולם שלי, הם מגיעים לי.
כי אני לא רק סופגת
אני מבינה.אני שם.
עד הסוף. בלי לעצור. בלי פחד. רק איתו.
ואני יודעת.. שבסוף הוא יבין את זה
🖤🖤