נכון, הוא סדיסט..
פעם הוא חשב שכדי להרגיש חי, הוא צריך לשבור משהו.
לפרק. לגעת בנקודה הכי חשופה וללחוץ עד שהיא נשרטת.
כאילו החיים עצמם מתעוררים רק מתוך כאב של מישהו אחר.
רק כשהוא עומד מעל הרס, הוא נושם באמת.
הוא רצה לדעת שהכול בידיים שלו , אפילו הנשימה שלה,
הכוח שלו היה מזה שהיא תלויה בו לגמרי, ובזה שהוא זה שמחליט.
אבל אז היא הגיעה.
והיא הראתה לו שהיא לא מחפשת בו רק את זה.
שהיא לא שם רק בגלל התפקידים שלהם.
היא שם כי היא רוצה להיות שם.
כי היא רוצה להיות נוכחת איתו, לא עם דמות, לא עם טייטל, אלא איתו.
היא רצתה להבין מה קורה לו בפנים.
על מה יושבים לו הפצעים. מה שורף לו מתחת לעור.
היא רצתה לרפא את זה, לא לבטל.
רצתה לגרום לו להרגיש טוב, פשוט כי היא באמת ראתה אותו.
והיא אהבה כל דבר שהיא ראתה.
אולי כל הזמן הוא חשב שקשר כזה, בסופו של דבר, פשוט ייגמר.
שאי אפשר להישאר שם לנצח, שאף אחת לא באמת תראה את כולו ותישאר.
אבל היא נשארה. והיא הראתה לו שלא רק שזה לא ייגמר,
אלא מבחינתה, זה יכול להישאר. להחזיק לנצח.
ואולי לאט לאט הוא התחיל להאמין.
לבנות ביטחון בשקט שלה, בעקביות שלה, במילים שלה.. שהיא מתכוונת לכל אחת מהן
והוא פשוט נפתח. לאט, היא ראתה הכל.. את השינויים הקטנים שהוא לא שם לב אליהם.. שהגיעו בטבעיות כאילו היא תמיד הייתה שם.
והוא הבין שהוא לא חייב להיות כמו שהיה עם כולן.
שהוא לא חייב להפעיל כוח כדי שיישארו,
לא חייב לשים חומות כדי שלא יפגעו.
אולי הפעם הוא יכול פשוט להיות הוא.
מה שהוא באמת רוצה להיות.
בלי פחד, בלי מסכה, בלי משחק.
הוא ידע שהיא יכולה לספוג.
הוא ראה את זה בעיניים שלה, בשקט שלה, בנשימה שלא בורחת גם כשהכאב מגיע.
אבל היא לא חיפשה רק את זה.
זה לא היה הבסיס, לא הייתה שם מהות של הקרבה.
הייתה שם נוכחות. רצון אמיתי.
והוא הבין פתאום שהוא לא חייב לשבור כדי להרגיש.
לא חייב לפרק כדי להוכיח לעצמו שהוא קיים.
הוא ידע שהוא יכול, בכל רגע נתון, היא תתאים את עצמה.
דווקא בבחירה שלא, הייתה שלווה.
דווקא בזה שהוא הניח את הכוח בצד,
והתקרב אליה בלי צורך לשלוט,
הוא מצא שקט אחר, עמוק יותר, שנשען על נוכחות ולא על שליטה.
היא לא נשברה, היא הבריאה.
והוא, לא פירק, הוא נרגע.
ובשקט הזה, בלי משחק, בלי תפקיד,
הוא סוף סוף הרגיש חי. באמת.
שלך 🖤 לנצח.