היא יושבת על הברכיים, עירומה, כפות הידיים שלה מאחורי הגב, קשורות בחבל.
העיניים מכוסות, והיא לא רואה כלום ,רק שומעת את הצעדים שלו.
לא מהירים, לא מתקרבים, רק נוכחים.
היא לא יודעת אם הוא ייגע בה. לא יודעת מתי.
אבל היא מרגישה כל חלקיק בגוף.
הנשימה שלה איטית. הפה שלה פתוח, הוא דרש את זה, תמיד פתוח.
"אני רוצה שתבקשי" הוא אומר בשקט, קרוב מדי לאוזן, "אבל שתבקשי באמת"
היא לא שואלת מה. היא יודעת למה הוא מתכוון.
הם כבר דיברו על זה. בשיחה ארוכה, עוד בהתחלה
היא אמרה לו ,שהיא רוצה שיתייחס אליה כמו אל רכוש. שהיא רוצה לא לדעת.
שהיא רוצה להרגיש זולה, קטנה, שייכת.
אבל זה רק כי היא בוטחת בו.
רק כי הוא שאל אותה, ברצינות, לפני.
מה הגבולות שלך?
מה הטריגרים?
מה מותר לי לקחת ממך?
אז עכשיו, כשהיא על הרצפה, עם הלשון בחוץ, ממתינה, זה לא סתם.
זה תוצאה של דיוק. של חיבור. של שיחה אמיצה.
הוא דוחף לה את הזין לפה. לא בבת אחת, לא מיד.
לאט, כמו מי שיודע בדיוק מה הוא עושה.
כמו מי שלמד אותה. למד להפעיל אותה.
והיא לא בולעת רק אותו, היא בולעת את כל מה שעד עכשיו לא העזה להגיד בקול.
אין שחרור יותר עצום מזה.
למה אנשים נמשכים לבדס"מ?
כי זה הרבה יותר מסקס סוטה.
זה מתחיל בצורך אנושי בסיסי: חיפוש אחרי אמת.
בעולם הונילי, ההיכרות תמיד עטופה, משחקי חיזור, טקסטים מחושבים, תחפושת של “אני מושלם”
רוב האנשים לא באמת אומרים מה הם רוצים. הם מלטפים את האמת, עוטפים אותה, מדלגים עליה.
בבדס"מ זה לא עובד.
כאן אתה לא יכול להעמיד פנים.
אתה לא יכול להגיד "הכל טוב" כשאתה רוצה שמישהו יחזיק אותך בביצים, תרתי משמע.
את לא יכולה לשחק אותה נונשלנטית כשאת מפנטזת שיקשרו אותך לפינת מיטה, עם כיסוי עיניים, עם פה פתוח, ולא תדעי מה ייכנס קודם: אצבע, לשון או זין.
התקשורת היא לא רק פתוחה, היא חיונית. היא מאסט.
בלי לדבר, בלי להודות באמת במה שמושך, מפחיד, מדליק? זה לא יקרה.
וזה הקסם: דווקא הפתיחות הזאת, הדיוק, הגבולות הברורים, הם אלו שמאפשרים ללכת הרבה יותר רחוק.
לגעת במקומות שבדרך כלל לא מעזים להתקרב אליהם.
לתת שם לדחפים שאנחנו מכחישים מול אנשים, אבל מאוננים עליהם בלילה מתחת לשמיכה.
וזה לא תמיד קשור למיניות,
לפעמים זה להיות על הברכיים, ולחכות.
זה לשלוט בייצר, באי דחיית סיפוקים, זה דווקא בלא לקבל.. יותר מאשר כן לקבל.
לפעמים זה לדעת שיש מישהו אחד בעולם שמותר לו להכאיב לך ,לא כי הוא רע, אלא כי את מרגישה בטוח להיכנע מולו.
מותר לו לשבור אותך , ואת תודי לו על כל רגע.
אז כן, זה מחרמן.
אבל זה מחרמן אחרת.
זה מחרמן כי את סוף סוף לא לבד עם כל הסטיות שלך.
כי מישהו אחר יודע. מקבל. רוצה.
ותאכלס? זה לא "סטייה" ... זה פשוט אנושיות, בלי מסכות.