לא חיפשת. לא התכוננת. לא ישבת עם רשימות או סימנת וי על תכונות.
חיית את החיים. עסוקה, עייפה, אולי קצת צינית.
אמרת לעצמך "די, אני כבר יודעת איך זה עובד", התרגלת לרעשים הריקים, למחוות בלי כוונה, למילים בלי עומק.
ואז .. הוא.
בלי טקס. בלי אזהרה. בלי קצה חוט.
וזה הלם.
לא כזה דרמטי מהסרטים, אלא הלם שקט.
כזה שמרגישים בגוף , כאילו משהו סוף סוף נרגע, כאילו משהו שנאבק בתוכך פשוט נושם.
הוא מבין אותך בלי שתסבירי.
שומע אותך גם כשאת שותקת.
הוא מצחיק אותך בדיוק במינון הנכון, ושותק איתך במקומות שאף אחד אחר לא ידע לשתוק בהם.
ואת לא צריכה ללבוש שום גרסה מעודנת של עצמך לידו, את פשוט את.
בכנות. בבלאגן. ביופי הזה שחשבת שאף אחד כבר לא יראה.
והלב? מתבלבל.
כי איך זה ייתכן, ככה פתאום?
הרי הוא רגיל לכאוב, רגיל להילחם. רגיל לנתח כל דבר.
ופתאום ? שקט. קל. נכון.
אז את נבהלת. קצת.
שואלת את עצמך אם זה אמיתי, אם מותר לך להרגיש ככה, אם זה לא יתפוצץ עוד רגע.
אבל בפנים, את כבר יודעת.
לא מוצאים דבר כזה פעמיים.