אמרו לי שיש מקום כזה,
שלא כל אחד מקבל אליו מפתח.
חדר שאפשר להיכנס אליו רק פעם אחת,
ושם.. לראות את כל מי שהיית.
לא בתמונות, לא בזיכרון,
אלא בעיניים שלך.
היום קיבלתי את ההזדמנות.
לא שאלתי למה דווקא עכשיו.
אולי כי הייתי צריכה את זה.
אולי כי מישהו רצה לבדוק אם אני מסוגלת לעמוד בזה.
החדר סגור, שקט, ורק המראות מדברות.
אני עומדת באמצע,
והן מציגות לי אותי, אבל לא את עכשיו.את אז.
במראה אחת , אני צוחקת צחוק של מישהי שלא ידעה כמה הוא יכול לכאוב.
העיניים בהירות יותר, הכתפיים זקופות יותר,
והעור שלי עוד לא הכיר סימנים שנחרטו מבפנים.
לצידה מראה שאני בתקופה אחרת.
זו שחשבה שלאנשים יש מילה,
שאם הם אומרים "תסמכי עליי", אפשר באמת להניח את הלב בידיים שלהם בלי לחשוב פעמיים.
העיניים שלה מלאות אמונה, הידיים פתוחות, והעולם נראה לה מקום פשוט יותר.
אני רוצה לחבק אותה ולהזהיר, אבל המראה לא נותנת לי להיכנס.
אני פונה הצידה ורואה את מראת השתיקה
שם אני עומדת עם עיניים רטובות, הפה פתוח כאילו מנסה להגיד משהו, אבל לא יוצא כלום.
אני מזהה את הכאב שבשתיקה הזו,
את הכבדות שלה,
איך היא חונקת יותר מכל צעקה שלא הרשיתי לעצמי.
ממול מראת הוויתור.
אני יושבת על הרצפה, מבט מושפל, הידיים על הברכיים.
לא פצועה, לא שבורה מבחוץ..
אבל בפנים אין כבר רצון להילחם.
רק השלמה שקטה עם ההפסד.
לידה, מראת ההעמדת פנים.
אני מחייכת, מחזיקה כוס, מוקפת אנשים, נראית זוהרת ובטוחה,
אבל העיניים שלי משקרות.
הן ריקות.
הן מספרות על עייפות, על חוסר שייכות,
על זה שאני שם פיזית ,אבל בעצם לא באמת נוכחת.
במראה מולי גרסה אחרת.
אני עומדת יציבה,
אבל המבט חד, מלא אש, כאילו הייתי בטוחה ששום דבר לא יצליח לשבור אותי.
זו אני לפני שלמדתי שעם כל אש, מגיע גם אפר.
במראה אחרת אני עם הפנים רכות יותר.
שיער אסוף ברישול, חיוך רגוע.
זו אני בתקופה שחשבתי שאפשר לסמוך על הבטחות,
שברגע שמישהו אומר "שלי" , זה אומר לנצח.
ואז אני רואה את ההשתקפות של עכשיו.
אני עומדת זקופה, אבל לא מתוך ביטחון ,מתוך עקשנות לא ליפול.
העיניים שלי עמוקות, לא כהות.. מלאות שכבות של סיפורים שאף אחד לא קרא עד הסוף.
יש בהן גם עדינות וגם איום, גם געגוע וגם סגירות.
החיוך שלי קטן, מחושב ..כזה שמודד את מי שמולי לפני שאתן לו להיכנס,
הכתפיים שלי לא תמיד זקופות,
אבל גם לא נשברות בקלות.
אני מסתכלת עליי של היום,
ואני לא יודעת אם אני חזקה יותר.. או פשוט פחות תמימה. ובעיקר ריאלית עם מודעות.
החדר מלא בהן,
בכל ה"אני" שהייתי.
הן לא נעלמות.
הן מסתכלות עליי כאילו שואלות
"מה את בוחרת לשמור ומה את מוכנה להשאיר כאן?"
ואולי, בסוף,
החדר הזה הוא לא עונש.
אלא מבחן.
הזדמנות לקחת חלקים מהעבר,
ולהרכיב מהם גרסה שלא תלך לאיבוד שוב.
פה בהווה.
שבוע טוב 🖤