אני אוהבת את הרגע הזה,
שסוף סוף מותר לי, שאנחנו לבד.
משהו באוויר משתנה. הצורך שהיה שם כבר קודם גובר, מתפרץ, אין לי איך להסביר, זה קורה לבד, טבעי. בלי מחשבה.
הידיים נשלחות לבד, מחפשות לגעת, למצוא את המקום שלהן עליו. הפה שלי מחפש את שלו, השפתיים נפגשות, נצמדות, נפתחות, הלשון מתערבבת, חוקרת, מתגרה. התמכרות, הוא יודע..
הידיים שלו תופסות אותי, מצמידות חזק, כאילו אסור לי לברוח, כאילו הוא חייב לדעת שאני שם..שלו.
הגוף נצמד אליו, האגן זז בלי שליטה, רק מתוך הצורך להרגיש קרוב יותר.
וזה החלק הכי ממכר. שום פריט לבוש עוד לא ירד, ועדיין כל הגוף בוער.
הידיים מתעקשות לחדור פנימה, למצוא עור חשוף. הן נכנסות מתחת לחולצה, מטפסות אל הגב, מרגישות את השרירים מתכווצים מתחת למגע שלי.
העור שלו חם, הנשימה שלו כבדה, כל מגע קטן שולח זרם דרך כולי.
נצמדת חזק יותר, כאילו כל שכבה בינינו היא מחסום שחייב להיעלם,
השפתיים לא עוצרות, נושכות קלות, שואבות, כמו חמצן.
רק הקרבה הזאת, הופכת את הרעב לבלתי נסבל, לחד יותר, ממכר.
הזמן נעצר, מתעכב איתנו, נותן למתח לגדול..בתוך המגע שלא מפסיק,
וזה אולי הדבר הכי מושלם.. שהרגעים האלה, הפשוטים, העירומים מרעש וממילים, הופכים להיות הדבר שאי אפשר להשוות אליו שום דבר אחר.
העיכוב הזה, החוסר סבלנות שמתחפש לסבלנות, עושה את זה למושלם.
ככה. בול. לנצח.