למה אנחנו רוצים לדעת הכל?
כי הידיעה נותנת לנו אשליה של שליטה.
כשאני יודעת אני רגועה, כאילו יש לי מפה ביד.
אבל כשאין תשובה, כשהכול לא ברור, מתעורר הפחד.
הפחד להיפגע, הפחד שלא אוכל להכיל, הפחד להיתקע בחוסר ידיעה.
יש בי את המקום הזה שכל הזמן רוצה כבר לדעת.
לקבל תשובה, להבין אם זה שלי או לא.
אני מתעייפת מלהמתין. מרגישה שהלב שלי רץ קדימה, בזמן שהחיים הולכים בקצב שלהם.
ולפעמים זה שורף.
כי אני כל כך רוצה, עומק, חיבור, אמת, ואני רוצה את זה עכשיו, מהר, בזה הרגע
אבל המציאות מזכירה לי שהבשלה לוקחת זמן.
שגם אני הייתי צריכה לעבור קילומטרים של טעויות עד שאוכל לזהות באמת מה נכון לי.
ואז אני שואלת את עצמי למה קשה לי לסמוך?
כי לא היה לי את השקט הזה מעולם.
אף פעם לא היה מי שיחזיק אותי באמת, שייתן לי לנשום בתוך אי ודאות.
למדתי שאם אני לא אדע אני אפול.
אז במקום לשחרר, בניתי לעצמי דחף בלתי נגמר לחפש תשובות.
וזה הדיסוננס הכי חזק בתוכי.
כי מצד אחד אני משתוקקת לא לדעת.
אני רוצה שמישהו יוביל אותי, שייתן לי להניח את הראש ולהפסיק לשאול.
אבל מצד שני אני חייבת לדעת.
כל הזמן. כל פרט, כל מחשבה, כל כיוון.
כאילו הידיעה מגנה עליי מקריסה.
ובאיזשהו שלב שאלתי את עצמי למה אני חייבת לדעת הכל.?
והתשובה כאבה.
כי בעצם לא מצאתי את האדם שאני יכולה איתו להרפות.
לא מצאתי את מי שייתן לי להרגיש בטוחה מספיק כדי שזה יתאפשר..
אז חיפשתי תשובות במקום לחפש שקט.
אני לא באמת רוצה לדעת הכל.
אני רוצה להרגיש מספיק בטוחה כדי לא לדעת.
שיהיה מישהו שיחזיק את החוסר הזה בשבילי.
שיאפשר לי לראשונה בחיים לבחור לא לדעת.