זה היה עוד יום בהיר.
אני עומדת על המדף, מביטה דרך החלון אל הרחוב, רואה אנשים חולפים. מבטים קצרים, חיוכים ריקים, אף אחד לא באמת עוצר.
ואז ראיתי אותו.
העיניים שלו נעצרו על חלון הראווה.
אני זוכרת איך הוא הביט ,לא סתם מבט סקרן, אלא כזה שחיפש משהו.
הוא ראה את החנות, הציץ על מגוון הבובות, הוא לא הסתפק במבט. הוא נכנס פנימה.
הדלת נפתחה בצלצול, והוא התחיל לעבור בין המדפים.
בובה מחייכת בשמלה ורודה, בובה עם שיער זהוב ועיניים מזכוכית, בובה זקופה עם חיוך מאולץ מידי. הוא עבר ביניהן, נגע, הביט, אבל שום דבר לא עצר אותו.
ואז הוא הגיע לעמדה שלי
שם, בפינה, עם השלט הקטן מעלי "בובת החטאים"
המבט שלו נעצר. הוא חייך לעצמו, כאילו מצא אתגר שהוא לא יוותר עליו. הוא חשב שדי יהיה להרים אותי, לשחק בי, להפעיל כמו כל שאר הבובות.
הוא התקרב, אצבעותיו ליטפו את פניי, תנועה פשוטה. הוא ציפה שאזוז, שאחייך, שאציית מיד.
אבל אני לא זזתי.
עיניי נותרו קפואות, החיוך כבוי.
הוא ניסה שוב, הרים אותי מהמדף, הפך אותי בידיים שלו, לחץ, כאילו חיפש מנגנון נסתר.
מה שהוא לא הבין, זה שלא כל אחד יכול להפעיל את בובת החטאים.
היא לא נמסה מכל מגע.
היא יודעת לבלוע, להרעיל, להבעיר.
ומי שלא מבין את השפה שלה, מי שלא באמת יודע איפה למשוך בחוטים, מגלה שהבובה משחקת בו הרבה לפני שהוא שיחק בה.
הוא הביט בי שוב, הפעם ארוך יותר.
החיוך שלו התחלף ברצינות.
ורק אז, בפעם הראשונה, ראיתי ניצוץ קטן בעיניים שלו, אולי הוא הבין שהמשחק כאן שונה.