היא נכנסה לחדר חשוך. הרצפה קרה, האוויר עמד, הגוף שלה לא היה שייך לה, הוא הופקד בידיו.
הוא כבר חיכה לה שם, עם החבלים ביד.
היא התקרבה, ידעה בדיוק למה נכנסה. הוא קשר אותה חזק, ידיים מתוחות, רגליים פתוחות, והגוף שלה נכנע.
הכאב היה שם. עונג חד, נושך, שגרם לה להתפתל ולצעוק.
אבל אחרי הצרחות הגיע שקט.
לא היו מילים, לא היה מבט, היא לא הייתה.
היא הרגישה חסרת קול, כאילו החבלים לא רק החזיקו אותה, הם מחקו אותה.
ובתוך השקט הזה צף קול אחר, פנימי.
קול שאמר: את יכולה לאהוב את הכאב, את יכולה להינמס לתוך השליטה, אבל אסור שתאבדי את עצמך בדרך. את חשובה לא פחות מכל זה. אם לא רואים אותך, תזכירי לעצמך לראות.
היא נשמה עמוק. הרגישה את הכבלים שורטים את עורה, אבל הפעם לא כמו תמיד, אלא כגבול שהיא מחליטה אם הוא נכון לה.
והיא ידעה..נאמנות אמיתית היא לא רק להישאב לתוך ידיים שמחזיקות אותך. היא קודם כול לדעת להחזיק את עצמך.