כל החיים דיברתי על דיוק בבחירת פרטנר. על מה אני מחפשת, על מה נכון לי, על מה צריך לקרות בתוך קשר כדי שארגיש שהוא אמיתי. ידעתי לתאר את זה במילים, ידעתי להגיד מה אני לא רוצה, מה מרגיש לי חיקוי ומה מרגיש לי לא אמיתי. אבל לא הצלחתי לשים את האצבע עד הסוף על מה כן.
ואז נפל לי האסימון , לא מהר.. לא בשנייה.. לקח זמן
אבל הבנתי שהנוסחא להצלחה של קשר.. זאת הכלה הדדית, לקבל את הצד השני בלי לנסות לשנות בו כלום , כי רק ככה.. כל אחד מהצדדים יכול להיות באמת הוא.
להכיל אחד את השנייה, זה אולי נשמע פשוט, אבל בפועל זה לא מובן מאליו. כי ברוב ההיכרות הוונילית, אנשים מתחילים עם מסיכה. הם מסתירים חלקים מעצמם שהם בטוחים שהם "מגרעות". תכונות שהם למדו שאחרים לא סובלים. דברים מהעבר שכבר נמחצו או הושתקו. כאלו שהיו עבור הצד השני "יותר מידי".
אז מה הם עושים? מצמצמים את עצמם. לומדים לדבר פחות, להרגיש פחות, להראות פחות. מוותרים על חלקים שלמים בעצמם כדי להתאים. כדי לא להיות "יותר מידי", כדי שיקבלו וירצו אותם
זה יכול להיות במשהו קטן ויומיומי. מישהו עושה פעולה מסוימת, ולצד השני זה מפריע. הוא לא מצליח להכיל את המעשה, את הסגנון, את האופי. ואז מתחיל אותו מנגנון חוזר, אחד מתכווץ כדי לא להפריע, והשני בעצם לא באמת רואה את כולו.
ופה מתחילה הבעיה. כי כשבן אדם שוב ושוב לא מקבל הכלה, הוא מתחיל להאמין שאולי משהו לא בסדר בו. הקשר אולי ממשיך, אבל בפנים הוא מתרוקן.
הרי למה מתחילים השקרים, ההסתרות? כי בסוף תמיד נמשיך לחפש את מה שחסר לנו, מישהו שיקבל אותנו כפי שאנחנו, ולכן הדיוק הזה כל כך נדיר.
עם הזמן הבנתי שזה בדיוק מה שהפיל כל קשר שהיה לי. כי ברגע שאני לא אני עד הסוף, זה לא מחזיק.
להכיל זה לא רק לסבול תכונה מסוימת. זה להבין שהיא חלק מהבן אדם, ולדעת לקבל אותה. לפעמים זה בא לידי ביטוי בשיחה, לפעמים במעשה, לפעמים ברגש. הכלה אמיתית היא לא רק סבלנות, היא אהבה. זה להגיד: אני רואה אותך עם כל מה שאתה, ואני עדיין כאן.
זה אותו ין ויאנג שכולנו מחפשים. לא מישהו זהה לנו, אלא מישהו שמשלים אותנו. אחד שמחזיק מקום כשאני נשפכת, ואני מחזיקה מקום כשהוא מתכנס. אחד שלא מבטל אותי אלא נותן לי לגדול, ואני עושה אותו דבר עבורו.
וזה קשה.
קשה למצוא פרטנר שיודע להכיל באמת, לא רק להיות נוכח אלא גם לאהוב את מה שהוא מכיל. אבל כשזה קורה ? שם יש שלווה. שם יש שקט פנימי. שם יש את הפינה הזאת שאתה רוצה לחזור אליה שוב ושוב, כי היא נותנת לך את התחושה שאין צורך להצטמצם. אתה יכול להיות אתה עד הסוף, והצד השני רואה אותך, מקבל אותך, ואוהב אותך בדיוק ככה.
וזה בעצם מה שכל הזמן חיפשתי, גם אם לא ידעתי איך לקרוא לו. היום אני מבינה שזה לא רק קשר של שליטה. זה קשר של אמת. קשר שלא מבטל, אלא מכיל. לא מצמצם, אלא מפריח. וזה בידיוק הבית שתמיד רציתי למצוא.