אגו.
כולם מדברים עליו כאילו הוא האויב הגדול שלנו. כאילו צריך להיפטר ממנו. אבל האמת היא שאי אפשר. לכולנו יש אגו. השאלה היא לא אם הוא קיים, אלא מי מנהל את מי.
האגו לא תמיד נראה כמו שחצנות. לפעמים הוא מתחבא דווקא במקומות הכי מפתיעים.
הוא זה שלא מסוגל להודות שטעה. הוא זה שחייב להגיד את המילה האחרונה. הוא זה שנפגע מכל ביקורת. הוא זה שמפרש כל ויכוח כהתקפה. והוא גם זה שכל כך מפחד להיראות קטן, עד שהוא מוכן לאבד אנשים רק כדי לא להרגיש מובס.
ענווה, לעומת זאת, היא לא להקטין את עצמך.
היא לדעת שאתה לא יודע הכל. להבין שגם אם אתה בטוח במאה אחוז, עדיין יכול להיות שחסר לך פרט אחד שישנה את כל התמונה. היא היכולת להגיד "טעיתי", בלי להרגיש שהתפרקת. להקשיב כדי להבין, לא כדי לחפש איפה השני טועה.
יש אנשים שחושבים שענווה היא חולשה.
אבל בעיניי, בדיוק להפך.
צריך הרבה יותר כוח כדי לשחרר את הצורך להיות צודק, מאשר להילחם עליו.
כי האגו רוצה ניצחון. הענווה רוצה אמת.
האגו מחפש הערצה. הענווה מחפשת למידה.
האגו עסוק באיך הוא נראה. הענווה עסוקה במה שבאמת קורה.
כי ברגע שהמטרה שלך היא להגן על הדעה שלך, הפסקת לחפש את האמת.
ואולי בגלל זה, האנשים הכי חכמים שפגשתי לא היו אלה שידעו הכי הרבה. הם היו אלה שלא פחדו להגיד "אני לא יודע".
בסופו של דבר, האגו בונה חומות. הענווה בונה גשרים.
ואם יש משהו שלמדתי בשנה האחרונה.. זה שכמעט בכל פעם שנתתי לאגו לנהל אותי, הפסדתי. לפעמים ויכוח. לפעמים קשר. ולפעמים פשוט הזדמנות להפוך לגרסה טובה יותר של עצמי.
כי האמת לא מפחדת משאלות. רק האגו מפחד מהן.