הבוקר של אתמול התחיל כמו כל בוקר – שקט ורגוע. פתאום, צליל הודעה שהתקבלה בטלפון שלי שינה את הכל. הוא שלח לי "בוקר טוב". החיוך מיד עלה על פניי. דיברנו דקה או שתיים, וכמו שהיה תמיד בינינו, הוא פתאום רשם: "נותנים לנו לצאת לכמה שעות מהמילואים. בעוד שעה אני אצלך, תתכונני."
אני מסתכלת על ההודעה ותוהה איך זה בכלל אפשרי. לא האמנתי שהוא באמת יבוא, בתוך כל העומס והבלגן. אני מנסה להגיב, "אבל רגע, איך בעוד שעה?" ותוך כדי אני מסבירה לו שיש לי כל מיני מחויבויות. הוא, בדומיננטיות הכובשת שלו, עונה בהחלטיות, "אין אבל. תתכונני, אני יוצא אלייך. אני צריך להריח אותך"
החוויה הזו הייתה כמו סופה רכה שנסחפה לתוך יומי.הרעיון שהוא יהיה כאן בקרוב ריגש והפיל אותי מהמסלול שלי.
וכך, בלי מילה נוספת, ניגשתי לארון, בחרתי בגדים והתחלתי להתארגן. השארתי הכל מאחוריי והמתנתי להתמסר לרגע, לריח, למבט ולמגע שלו.