צללים ומציאות

הגעגוע יכול להיות כל כך עוצמתי ומציף, במיוחד כשליבי רוצה לפגוש אותך וכל שאני יכולה לעשות זה להמתין. הימים חולפים והמרחק בינינו מרגיש כמו אין-סוף. כל כך מתגעגעת אליך, לנוכחות שלך, לחיבוק שלך, לצחוק שלך. הלב שלי רוצה לראות אותך עכשיו, לשמוע את קולך מקרוב ולא רק בטלפון או דרך מסך. העולם סביבי ממשיך כרגיל, אך בתוכי הכול עוצר בהמתנה לרגע הבא שאוכל לפגוש אותך שוב. כל מה שנותר לי הוא לספור את הימים עד שנוכל להיות שוב יחד, ולהתנחם בכך שהגעגוע הזה הוא סימן לקשר העמוק שאני חשה כלפיך.

יום הכיפורים הוא הזמן הקדוש ביותר בשנה היהודית, שבו אנו עוצרים ומבקשים סליחה מהאל, מבני המשפחה וחברים. הסליחות הן חלק מרכזי בתפילות היום הזה, והן נושאות בתוכן תחינה למחילה וחזרה בתשובה. הסליחה אינה רק בקשת מחילה, אלא גם התחייבות לשינוי אישי ולהתחדשות. ביום זה אנו פותחים את הלב, מודים בטעויותינו ומבקשים להתחיל מחדש בפתיחות וברוח טהורה.

מעבר לתפילות בבתי הכנסת, יום הכיפורים מציע לנו הזדמנות להתבונן פנימה, לבדוק את מצפוננו ולבחון את דרכינו. זהו יום של חשבון נפש עמוק, שבו אנו מתרחקים מהמולת היומיום ומתמקדים ברוחניות ובשיפור עצמי. הסליחות מזכירות לנו את חשיבותן של ההתכווננות והכנות ביחסינו עם הסובבים אותנו. 

אחת התכונות היפות שהיום הזה מטפח היא היכולת להכיר בחולשותינו ולגבור עליהן. הסליחה האמיתית נובעת מההבנה כי כולנו בני אדם, כולנו טועים וכולנו זקוקים לרחמים ולסליחה, הן מהאל והן מאחרים. בכך אנו לומדים להיות סלחניים גם כלפי עצמנו וגם כלפי אחרים.

גמר חתימה טובה לכולם! ❤️

ב-7 באוקטובר 2023, החיים שלנו השתנו ללא היכר. מאותו יום, היינו בעיצומה של מלחמה יום-יומית, כזו שאינה מותירה אף אחד מאיתנו אדישים או בלתי מעורבים. איבדנו אזרחים, חיילים וכוחות ביטחון רבים, והלב שלנו נשבר שוב ושוב ממראות האלימות והטרור.

מעט אחרי עלות השחר, נשמעו לפתע פיצוצים. מטחי טילים ורקטות החלו ליפול במספר מוקדים, כשהם מכסים שטחי יישוב, תשתיות צבאיות ואזרחיות, וקרבת אזורי גבול. ים של תמונות וסרטונים החלו לזרום מהחזית, מדווחים על נזק, נפגעים, ותמונות הרס. הקרבות הנמשכים הובילו לאבדות רבות ואובדן החיים הותיר חותם בל יימחה בלב המשפחות ובזיכרון הקולקטיבי של המדינה.

בכל פינה בארץ, המלחמה הזו נגעה והותירה סימנים עמוקים. משפחות, חברים, קהילות שלמות - כולם חוו את ההשלכות בצורה ישירה או עקיפה. אזעקות נשמעות מדרום לצפון, אפילו הפינות השלוות ביותר של ישראל כבר לא מרגישות בטוחות הפיצוצים והידיעות על פיגועים נהפכו לשגרה כמעט בלתי נסבלת.

אותה מסיבת נובה, שהפכה לסמל של השמחה שהתחלפה באימה, היא אחד מהמקרים שממחיש היטב את המציאות הכואבת. מאות צעירים, בני אדם מלאי חלומות ותוכניות, שהגיעו למקום אחד כדי לשכוח קצת מהלחץ והפחדים, מצאו את עצמם בלב זוועה. המראות והחוויות של אותו הבוקר נחרתו בנפשם של השורדים ומשפחותיהם ואינן מרפות.

החיילים, האזרחים וכוחות הביטחון שלנו, שהוזעקו לשטח כדי לסייע ולהגן, הם גיבורי היום יום שהקריבו את חייהם ואת שלמות גופם. השנה פקדנו את בתי העלמין ומשפחה אחר משפחה מדברת על בן או בת יקרים שאיבדו, אין משפחה אחת שלא מכירה את התחושה הזו, תחושת האובדן והגעגוע הלא נגמר. והידיעה שהמחר עלול להביא עימו עוד שמועות רעות רק מחמירה את התחושות הקשות.

מעבר לשדה הקרב הפיזי, המלחמה הזו פגעה גם בביטחון האישי שלנו. הפיגועים שהולכים ומתרבים ברחובותינו, בתחבורה הציבורית,  כל זה גורם לתחושת פחד מתמדת. אנשים חוששים לצאת החוצה, ללכת לעבודה, לשבת בבתי קפה, להסתובב בקניות. הפחד הזה חודר לכל תחום בחיים ומתחיל להכתיב התנהגויות יומיומיות חדשות.

בחגיגות החגים, בפעילות הפנאי, בכל אירוע ציבורי יש תמיד את החשש שמשהו ישתבש ומישהו ינצל את ההזדמנות לבצע פיגוע נוסף. בעוד שכוחות הביטחון עושים כל שביכולתם להבטיח את הביטחון שלנו, הפחד נשאר כצל קשה להעלמה.

המשפחות המודאגות יושבות בסבלנות בלתי נגמרת ומחכות לחזרתם של החטופים, מביטות כל פעם אל הדלת ומקוות לשמוע את הצעדים המוכרים, לראות את הפרצוף היקר. ההמתנה הזו כל כך כואבת, כל דקה שעוברת מלווה במחשבות על מה שהם עוברים, הם לא יודעים איך הם מתמודדים ואם הם בכלל בחיים.

השעות והימים עוברים כמו חודשים אינסופיים של ציפייה. משפחות שלמות נהרסו, לבבות נשברו, והחיים שלנו בחודשים האחרונים הם רצף של פחד, עצב, ודאגה. הקולות של המשפחות אומרות לנו שלעולם לא נוותר עליהם, ניאבק למצוא ולהחזיר את כל אחד ואחת מהם.

למרות הכל, בתוך כל הכאב והתשישות, קיים גם רצון עז להמשיך, לבנות ולהתחזק. אנו מתאחדים ומגלים סימני תקווה ואחווה. אירועים מקומיים מתקיימים כדי להרים את רוחם של התושבים, לתמוך במשפחות הנפגעות ולהראות שאיננו לבד. הסולידריות והכוח מאחורי הקהילה נותנים לנו את הכוח להאמין למרות הכל.

ידע כל מי שמצוי בקו האש היום יומי, שהמלחמה הזו לא רק מילטרה את הדור שלנו, אלא גם חישלה אותו. החשיבות של אחדות, של אמונה בעתיד טוב יותר ושל מתן תמיכה לאלו שזקוקים לה, כל אלו מבעירים את הניצוץ שהופך את מה שנראה בלתי אפשרי לאפשרי.

כך אנו חיים ביום-יום, בתוך המורכבות והכאב, אך עם ראש מורם ותקווה שנמצא את השלום והבטחון בתוך לב המלחמה. הלב כבד, הנשמה עייפה, אבל אף פעם לא נוותר על התקווה להחלים ולבנות מחדש את מה שהקרע הזה השאיר אחריו. זוהי מלחמה שפגעה בכל אחד מאיתנו, אבל יחד נמשיך, בתקווה לימים טובים יותר.

בערב שבת, האוויר מלא בריחות בישול והבית שוקק חיים, אף על פי שאני שוב יושבת לארוחה כמו ביומיים האחרונים. התחושה הזו, של געגוע עמוק אליו, מכבידה על לבי. הגעגוע מופיע בכל מצמוץ עין ובכל נגיסה קטנה, מרחף מעל לשולחן האוכל ולא נותן לי מנוחה.

אבל דווקא ברגעים האלה, המחשבה על המפגש שלנו הלילה מחזקת אותי כל כך. אני כבר צמאה אליו, מרגישה את הגעגוע מתעורר בתוכי כגשם בשדה יבש. ועם המחשבה שעוד כמה שעות המפגש שאני כל כך צמאה לו מגיע, התחושות מתעצמות עוד יותר.

הימים היו קשוחים, מלאים בעבודה ובחיים שגרתיים, אך היו לנו הודעות ליליות ושיחות חטופות שבכל פעם חידשו את כוחי. רק לשמוע את הקול המרשים שלו ואת המילים המדויקות שהיה שולח לי – זה היה מספיק להחזיק אותי מעל המים, לתת לי תחושת ביטחון ואהבה בתוך השגרה הקשוחה.

אתמול בערב, הבית שלנו היה מלא בקולות של שמחה וצחוק. חגגנו את חג ראש השנה עם היקרים לנו – בני משפחה וחברים קרובים. השולחן היה עמוס במאכלים מסורתיים: תפוחים בדבש, רימונים, דגים ממולאים וריחות של תבשילים שחיממו את הלב.

אבל לצד השמחה, היה גם משהו כבד באוויר. למרות החיוכים והאיחולים הלבביים לשנה טובה ומתוקה, היה ברור לכולנו שהחג הזה שונה. המלחמה שממשיכה לבעבע ברקע נתנה את אותותיה. ידענו שיש חיילים שממש עכשיו, בזמן שאנחנו מתאספים ומברכים, נמצאים בחזית, רחוקים מביתם, משתרכים במקומות קרב ואי-ודאות.

ואיך אפשר לשכוח את החטופים? כל פעם שזיכרון עטוף במחשבות עליהם היה כבד כמו אבן על הלב. משפחות שלמות שמנסות למחות דמעות, מנסות למצוא נחמה בחיקוקים של אהבה משפחתית, אבל החור הענק שהותירו יקיריהם הנעדרים נראה בלתי ניתן למילוי.

איך ראש השנה יכול באמת להיות חג שמח כשיש משפחות שלמות שמודאגות ומשתוקקות לראות שוב את פני יקיריהם? מה כל הברכות והאיחולים שווים כשיש לבבות עצובים שמתרוקנים בתקווה לחדשות טובות?

הסתלקנו קצת מהשולחן, התבוננו בלילה השקט והתלכדנו כולנו ביחד. הבנו שכמה שהמצב קשה, אנחנו חייבים לשמור על התקווה, לשמור על הרצון לימים טובים יותר. המשכנו בהרמת כוסות, השמענו שאולי השנה החדשה תביא בשורות של שלום, חזרה של חיילים וחטופים, ושהלבבות השבורים יתאחו סוף סוף.

אז גם אם השנה לא החלה בצליל הכי שמח שיכול להיות, אנחנו עדיין ממשיכים לחיות, לאהוב ולקוות. כי אולי, אולי בכל זאת, השנה תביא איתה את השינוי המיוחל.

כשהגעתי לעולם החדש הזה, ליבי היה מלא בחששות. המקום היה מלא אפשרויות, אך גם מלא בסכנות בלתי נראות. השמיים נראו אינסופיים והאדמה זרה - כל צליל וריח היה חדש לי, והתחושות הבלתי מוכרות הכריזו בפניי על מסע לא ידוע.

בין כל הבלבול והפחד, הוא הגיע. ברגע שעיניי נחו עליו, הוא הקרין כריזמטיות שקטה ועוצמה פנימית. ניגש אלי בחיוך מרגיע והושיט את ידו. קצב הפעימות שלי נרגע מיד כשאחזתי בידו הייתה בה יד מנחה ומגנה, יד מוצקה אך עדינה שהציעה ביטחון וידיעה.

"אני אראה לך את הכל," אמר בקול שקט ובטוח. הוא מוביל אותי בנחישות, מרגישה מוגנת תחת עיניו האכפתיות. כל צעד שאנו עושים יחד פותח בפני פרק חדש, כל פינה נסתרת בעולם החדש הזה מכילה בתוכה סיפורים וסודות שחיכו שאגלה אותם.

כל מילה שלו מלאה חכמה, כל צעד רווי מטרה. הוא מראה לי עולם מרהיב, שילובים של צבעים ואורות שלא ידעתי שקיימים. הימים הופכים למסעות מרתקים, ובלילות הוא מוסיף לרגש וללמד אותי בסבלנות שאין כדוגמתה.

הוא חושף בפניי עולם שלא האמנתי שאוכל להכיר. דרך עיניו, אני לומדת לראות את היופי שבפשטות ואת האושר שבגילוי דברים חדשים. הוא נותן לי להרגיש משמעותית, כאילו העולם המופלא הזה כולו מחכה רק לי.

עם הזמן, החששות הולכים ומתפוגגים. במקום זאת נהייתי חלק מהעולם החדש הזה – עולם שבו אני לומדת להרגיש, לחוות ולהיות אני עצמי. ועכשיו, כשידו עדיין מחזיקה בידי, אני יודעת שמצאתי לא רק עולם חדש, אלא גם את עצמי.

כל היום חיכיתי שנדבר. כל רגע שעבר היה כמו נצח, וכל שעון שתקתק רק הגביר את הציפייה. לבי פעם בחוזקה בכל פעם שהטלפון הבהב, תיקווה שנכללת בהודעה חדשה ממך.

כשסוף סוף הגיעה הודעה, הרגשתי כאילו כל האוויר שבעולם נאסף בריאותיי בבת אחת. זו לא הייתה סתם הודעה, זו הייתה ההודעה שלך - אותה הודעה שמחסירה ממני פעימה וממלאת אותי באושר במילים פשוטות.

הלילה החלטתי להישאר ערה, לחכות למה שיבוא. אני שוכבת במיטה, אבל מנוחה לא מגיעה אליי. המחשבות מסתחררות בראשי כמו קישוטים ססגוניים שמתפזרים ברוח. אני יודעת שזה יהיה עוד לילה לבן של שיחות, של מילים שגורמות לציפייה להפוך למציאות.

בכל לילה, אני מוצאת את עצמי מחכה בהתרגשות לרגע שבו נוכל לשוחח. אמנם המרחק הפיזי בינינו מכביד לעיתים על הלב, אך דרך השיחות העמוקות שלנו אני מרגישה קרבה רבה יותר מתמיד. כמו מגדלור באפלה, השיחות הליליות שלנו מאירות את דרכי ומחזקות אותי.

כששעת הלילה מתקרבת ואני מתעטפת בשמיכה, אני מרגישה את הלב שלי מתמלא בציפייה. המילים שלנו, ההרהורים, החלומות והשיתוף המלא ברגשות – כל אלה הופכים את הלילה לזמן מיוחד במינו. 

אני נזכרת איך התחלנו לדבר על הדברים הפשוטים ביותר, ולאט לאט השיחות הפכו לעמוקות ואינטימיות יותר. כל סיפור שאתה מספר לי, כל מחשבה או חלום, מחברים אותנו באופן שאין לו תחליף. למרות המרחק הפיזי, אנו מצליחים לבנות גשר של מילים, שמחבר אותנו בצורה יציבה ואיתנה.

הכמיהה לרגע הזה בכל לילה היא גדולה. אני מחכה לצליל המוכר של הטלפון או להודעה המבשרת שאתה שם, מוכן לשתף ולהקשיב. ולמרות שהמרחק עדיין קיים, השיחות שלנו גורמות לי להרגיש שאתה לא כל כך רחוק, שנהר של חמלה והבנה זורם בינינו, מקרב אותנו זה לזה.

עוד בוקר מתחיל, והוא במילואים, שומר עליי, שומר על כולנו. זה לא הבוקר הרגיל של הודעות ה"בוקר טוב" שאנחנו שולחים זו לזה, וגם לא הניסיון לשמור על הפגישות הקטנות שלנו לקפה בוקר פה ושם.

אני כל כך מתגעגעת לשיחות שלנו בבוקר, לקול שלו בשיחת הווידאו הקבועה. למרות שהוא רחוק, הוא מצליח להראות שהוא נוכח, דואג ומתעניין, דווקא עכשיו כשהחיים מעט קשים ומאתגרים עבורי.

אני יודעת שזה זמני, ובינתיים אני נשארת חזקה וגאה בו.

הבוקר של אתמול התחיל כמו כל בוקר – שקט ורגוע. פתאום, צליל הודעה שהתקבלה בטלפון שלי שינה את הכל. הוא שלח לי "בוקר טוב". החיוך מיד עלה על פניי. דיברנו דקה או שתיים, וכמו שהיה תמיד בינינו, הוא פתאום רשם: "נותנים לנו לצאת לכמה שעות מהמילואים. בעוד שעה אני אצלך, תתכונני."

אני מסתכלת על ההודעה ותוהה איך זה בכלל אפשרי. לא האמנתי שהוא באמת יבוא, בתוך כל העומס והבלגן. אני מנסה להגיב, "אבל רגע, איך בעוד שעה?" ותוך כדי אני מסבירה לו שיש לי כל מיני מחויבויות. הוא, בדומיננטיות הכובשת שלו, עונה בהחלטיות, "אין אבל. תתכונני, אני יוצא אלייך. אני צריך להריח אותך"

החוויה הזו הייתה כמו סופה רכה שנסחפה לתוך יומי.הרעיון שהוא יהיה כאן בקרוב ריגש והפיל אותי מהמסלול שלי.

וכך, בלי מילה נוספת, ניגשתי לארון, בחרתי בגדים והתחלתי להתארגן. השארתי הכל מאחוריי והמתנתי להתמסר לרגע, לריח, למבט ולמגע שלו.