ב-7 באוקטובר 2023, החיים שלנו השתנו ללא היכר. מאותו יום, היינו בעיצומה של מלחמה יום-יומית, כזו שאינה מותירה אף אחד מאיתנו אדישים או בלתי מעורבים. איבדנו אזרחים, חיילים וכוחות ביטחון רבים, והלב שלנו נשבר שוב ושוב ממראות האלימות והטרור.
מעט אחרי עלות השחר, נשמעו לפתע פיצוצים. מטחי טילים ורקטות החלו ליפול במספר מוקדים, כשהם מכסים שטחי יישוב, תשתיות צבאיות ואזרחיות, וקרבת אזורי גבול. ים של תמונות וסרטונים החלו לזרום מהחזית, מדווחים על נזק, נפגעים, ותמונות הרס. הקרבות הנמשכים הובילו לאבדות רבות ואובדן החיים הותיר חותם בל יימחה בלב המשפחות ובזיכרון הקולקטיבי של המדינה.
בכל פינה בארץ, המלחמה הזו נגעה והותירה סימנים עמוקים. משפחות, חברים, קהילות שלמות - כולם חוו את ההשלכות בצורה ישירה או עקיפה. אזעקות נשמעות מדרום לצפון, אפילו הפינות השלוות ביותר של ישראל כבר לא מרגישות בטוחות הפיצוצים והידיעות על פיגועים נהפכו לשגרה כמעט בלתי נסבלת.
אותה מסיבת נובה, שהפכה לסמל של השמחה שהתחלפה באימה, היא אחד מהמקרים שממחיש היטב את המציאות הכואבת. מאות צעירים, בני אדם מלאי חלומות ותוכניות, שהגיעו למקום אחד כדי לשכוח קצת מהלחץ והפחדים, מצאו את עצמם בלב זוועה. המראות והחוויות של אותו הבוקר נחרתו בנפשם של השורדים ומשפחותיהם ואינן מרפות.
החיילים, האזרחים וכוחות הביטחון שלנו, שהוזעקו לשטח כדי לסייע ולהגן, הם גיבורי היום יום שהקריבו את חייהם ואת שלמות גופם. השנה פקדנו את בתי העלמין ומשפחה אחר משפחה מדברת על בן או בת יקרים שאיבדו, אין משפחה אחת שלא מכירה את התחושה הזו, תחושת האובדן והגעגוע הלא נגמר. והידיעה שהמחר עלול להביא עימו עוד שמועות רעות רק מחמירה את התחושות הקשות.
מעבר לשדה הקרב הפיזי, המלחמה הזו פגעה גם בביטחון האישי שלנו. הפיגועים שהולכים ומתרבים ברחובותינו, בתחבורה הציבורית, כל זה גורם לתחושת פחד מתמדת. אנשים חוששים לצאת החוצה, ללכת לעבודה, לשבת בבתי קפה, להסתובב בקניות. הפחד הזה חודר לכל תחום בחיים ומתחיל להכתיב התנהגויות יומיומיות חדשות.
בחגיגות החגים, בפעילות הפנאי, בכל אירוע ציבורי יש תמיד את החשש שמשהו ישתבש ומישהו ינצל את ההזדמנות לבצע פיגוע נוסף. בעוד שכוחות הביטחון עושים כל שביכולתם להבטיח את הביטחון שלנו, הפחד נשאר כצל קשה להעלמה.
המשפחות המודאגות יושבות בסבלנות בלתי נגמרת ומחכות לחזרתם של החטופים, מביטות כל פעם אל הדלת ומקוות לשמוע את הצעדים המוכרים, לראות את הפרצוף היקר. ההמתנה הזו כל כך כואבת, כל דקה שעוברת מלווה במחשבות על מה שהם עוברים, הם לא יודעים איך הם מתמודדים ואם הם בכלל בחיים.
השעות והימים עוברים כמו חודשים אינסופיים של ציפייה. משפחות שלמות נהרסו, לבבות נשברו, והחיים שלנו בחודשים האחרונים הם רצף של פחד, עצב, ודאגה. הקולות של המשפחות אומרות לנו שלעולם לא נוותר עליהם, ניאבק למצוא ולהחזיר את כל אחד ואחת מהם.
למרות הכל, בתוך כל הכאב והתשישות, קיים גם רצון עז להמשיך, לבנות ולהתחזק. אנו מתאחדים ומגלים סימני תקווה ואחווה. אירועים מקומיים מתקיימים כדי להרים את רוחם של התושבים, לתמוך במשפחות הנפגעות ולהראות שאיננו לבד. הסולידריות והכוח מאחורי הקהילה נותנים לנו את הכוח להאמין למרות הכל.
ידע כל מי שמצוי בקו האש היום יומי, שהמלחמה הזו לא רק מילטרה את הדור שלנו, אלא גם חישלה אותו. החשיבות של אחדות, של אמונה בעתיד טוב יותר ושל מתן תמיכה לאלו שזקוקים לה, כל אלו מבעירים את הניצוץ שהופך את מה שנראה בלתי אפשרי לאפשרי.
כך אנו חיים ביום-יום, בתוך המורכבות והכאב, אך עם ראש מורם ותקווה שנמצא את השלום והבטחון בתוך לב המלחמה. הלב כבד, הנשמה עייפה, אבל אף פעם לא נוותר על התקווה להחלים ולבנות מחדש את מה שהקרע הזה השאיר אחריו. זוהי מלחמה שפגעה בכל אחד מאיתנו, אבל יחד נמשיך, בתקווה לימים טובים יותר.
