צללים ומציאות

בערב שבת, האוויר מלא בריחות בישול והבית שוקק חיים, אף על פי שאני שוב יושבת לארוחה כמו ביומיים האחרונים. התחושה הזו, של געגוע עמוק אליו, מכבידה על לבי. הגעגוע מופיע בכל מצמוץ עין ובכל נגיסה קטנה, מרחף מעל לשולחן האוכל ולא נותן לי מנוחה.

אבל דווקא ברגעים האלה, המחשבה על המפגש שלנו הלילה מחזקת אותי כל כך. אני כבר צמאה אליו, מרגישה את הגעגוע מתעורר בתוכי כגשם בשדה יבש. ועם המחשבה שעוד כמה שעות המפגש שאני כל כך צמאה לו מגיע, התחושות מתעצמות עוד יותר.

הימים היו קשוחים, מלאים בעבודה ובחיים שגרתיים, אך היו לנו הודעות ליליות ושיחות חטופות שבכל פעם חידשו את כוחי. רק לשמוע את הקול המרשים שלו ואת המילים המדויקות שהיה שולח לי – זה היה מספיק להחזיק אותי מעל המים, לתת לי תחושת ביטחון ואהבה בתוך השגרה הקשוחה.