אתמול בערב, הבית שלנו היה מלא בקולות של שמחה וצחוק. חגגנו את חג ראש השנה עם היקרים לנו – בני משפחה וחברים קרובים. השולחן היה עמוס במאכלים מסורתיים: תפוחים בדבש, רימונים, דגים ממולאים וריחות של תבשילים שחיממו את הלב.
אבל לצד השמחה, היה גם משהו כבד באוויר. למרות החיוכים והאיחולים הלבביים לשנה טובה ומתוקה, היה ברור לכולנו שהחג הזה שונה. המלחמה שממשיכה לבעבע ברקע נתנה את אותותיה. ידענו שיש חיילים שממש עכשיו, בזמן שאנחנו מתאספים ומברכים, נמצאים בחזית, רחוקים מביתם, משתרכים במקומות קרב ואי-ודאות.
ואיך אפשר לשכוח את החטופים? כל פעם שזיכרון עטוף במחשבות עליהם היה כבד כמו אבן על הלב. משפחות שלמות שמנסות למחות דמעות, מנסות למצוא נחמה בחיקוקים של אהבה משפחתית, אבל החור הענק שהותירו יקיריהם הנעדרים נראה בלתי ניתן למילוי.
איך ראש השנה יכול באמת להיות חג שמח כשיש משפחות שלמות שמודאגות ומשתוקקות לראות שוב את פני יקיריהם? מה כל הברכות והאיחולים שווים כשיש לבבות עצובים שמתרוקנים בתקווה לחדשות טובות?
הסתלקנו קצת מהשולחן, התבוננו בלילה השקט והתלכדנו כולנו ביחד. הבנו שכמה שהמצב קשה, אנחנו חייבים לשמור על התקווה, לשמור על הרצון לימים טובים יותר. המשכנו בהרמת כוסות, השמענו שאולי השנה החדשה תביא בשורות של שלום, חזרה של חיילים וחטופים, ושהלבבות השבורים יתאחו סוף סוף.
אז גם אם השנה לא החלה בצליל הכי שמח שיכול להיות, אנחנו עדיין ממשיכים לחיות, לאהוב ולקוות. כי אולי, אולי בכל זאת, השנה תביא איתה את השינוי המיוחל.