בכל לילה, אני מוצאת את עצמי מחכה בהתרגשות לרגע שבו נוכל לשוחח. אמנם המרחק הפיזי בינינו מכביד לעיתים על הלב, אך דרך השיחות העמוקות שלנו אני מרגישה קרבה רבה יותר מתמיד. כמו מגדלור באפלה, השיחות הליליות שלנו מאירות את דרכי ומחזקות אותי.
כששעת הלילה מתקרבת ואני מתעטפת בשמיכה, אני מרגישה את הלב שלי מתמלא בציפייה. המילים שלנו, ההרהורים, החלומות והשיתוף המלא ברגשות – כל אלה הופכים את הלילה לזמן מיוחד במינו.
אני נזכרת איך התחלנו לדבר על הדברים הפשוטים ביותר, ולאט לאט השיחות הפכו לעמוקות ואינטימיות יותר. כל סיפור שאתה מספר לי, כל מחשבה או חלום, מחברים אותנו באופן שאין לו תחליף. למרות המרחק הפיזי, אנו מצליחים לבנות גשר של מילים, שמחבר אותנו בצורה יציבה ואיתנה.
הכמיהה לרגע הזה בכל לילה היא גדולה. אני מחכה לצליל המוכר של הטלפון או להודעה המבשרת שאתה שם, מוכן לשתף ולהקשיב. ולמרות שהמרחק עדיין קיים, השיחות שלנו גורמות לי להרגיש שאתה לא כל כך רחוק, שנהר של חמלה והבנה זורם בינינו, מקרב אותנו זה לזה.