אֶקְלֶקְטִי - דֶקְלֵקטִי

אנשי הכלוב לרוב שומרים את העולם הזה לעצמם ולא משתפים את הסובבים אותם בצד הזה שחי בהם. 

פרטיות. לא יבינו. אין להם צורך שידעו. דיסקרטיות. 

הסיבה לא משנה. 

מאז שאני פה, באופן בלתי נמנע כל אדם שמולי, בעיקר גברים, הופכים לחשודים. כל אינטראקציה, גם אקראית ותמימה לחלוטין, מתחילה אצלי עם ניסיון רנטגני לנחש אם האדם שמולי הוא "כלוביסט". 

מנסה לנטר התנהגות, לזהות מבטים, טון דיבור, מחוות קטנות. הניסיון לזהות הפך להיות כמעט אובססיבי. מרגישה שכולם מהמשפחה וכולם גם לא.

ואני. מרגישה מסומנת. גם כשאני לא. 

מרגישה שנושאת אות קין שמספרת לעולם על החיים המקבילים, רק שאות הקין שלי היא בעצם כתר של זהב שהתמזל מזלי לקבל. 

תחושת הסימון, שהיא הכי פנימית שיכולה להיות, מביאה אותי לחפש סימנים חיצוניים אצל אחרים אלא שהם לא באמת קיימים, או שלפחות אני טרם למדתי לזהות אותם. 

מסומנת גאה.

(:

"בבקשה בוא ננתק את השיחה, אתקשר ונתחיל מהתחלה". 

נתפסתי. נחשפתי. 

לא ידעתי בכלל שאני מסתירה. 

אבל הוא.. מתוחכם וחד מספיק כדי לזהות שאני מתאמצת. לא מדויקת. לא נופל בפח של המילים המפורטות, מזהה את הדרמה ומסרב לשתף איתה פעולה.

כל הנקודות הכואבות שלי קיבלו בבת אחת לחיצה בלתי מתפשרת. כמו מגדל קלפים קרסתי פנימה ממשב רוח  שטרם הכרתי. רוח על בשר חשוף מכאיבה גם אם היא עדינה. זיהיתי את הכאב, אבל במזוכיזם טהור שיודע שאחריו מגיעה רגיעה - ביקשתי עוד ממנו.

לא עצרו אותי לפני. הברקסים אף פעם לא הגיעו. גם אם הם הגיעו, תמיד הרגשתי שאני מעליהם. חכמה יותר. מודעת יותר. לא התרשמתי.

הפעם הבנתי שאני במסלול אחר. התגובות שלו לא סבבו סביבו אלא דיברו אמת. הן לא שירתו היררכיה או מעמדות אלא ייצגו אמת פשוטה: תרגעי. תעצרי את הרכבת שאת דוהרת עליה, קחי אוויר, תסתכלי על הצד השני מכל הכיוונים שלו, תרגעי. תרגיעי. תרגעי.

בחישוב מהיר הבנתי שנדרש שינוי כיוון. אני לא ב- elevator pitch, צריכה לרוץ למרחק ארוך.

"בבקשה בוא ננתק את השיחה, אתקשר ונתחיל מהתחלה". 

הוא הופתע מהמחווה אבל הסכים. 

התחלנו שוב. 

הגעתי רגועה יותר. מבינה שאין מקום למאמץ. שאם מה שאני רוצה זה שיראו אותי - אני צריכה קודם לראות את הצד השני. והוא כדור הרגעה. צריכה רק להסכים לפתוח את הפה ולבלוע (לא. אנחנו עוד לא שם). 

אחרי שנחשפים קשה לעטות שוב מסיכות. למחזר מילים וסיפורים. לתחזק נרטיב. אי אפשר לחזור אחורה כי כבר עומדים עירומים ויש שתי ברירות: להישאר או לברוח.

לברוח זה משעמם. 

אז נשארתי. בתחושת עירום מבורך, בשר חשוף שכל משב רוח מכאיב לו אבל אחריו מגיעה הרגיעה. להשתחרר באמת. להיכנע באמת. להתמסר.

לא רק אליו אלא גם לעצמי. להסכים להתמסר לאפשרות להירגע ולהכיר בעצמי צד חדש. 

בלי מילים גדולות, בלי הבטחות, בלי דרמות, צעד אחר צעד.

בסדר?

(:

"איך את עם כאב?"

שאלה דיי בנאלית, אפילו בסיסית בעולמנו. נשאלת בשלב הראשוני של ההיכרות במטרה לזהות דמיון ושוני, כמה אוכל לענות על הצרכים שלך וכמה בעצם תוכל לפרוק עליי. שאלה פשוטה כזאת, עוד אחת מהצ'ק ליסט שמבאר זהות ראשונית.

ספויילר: אני אחלה עם כאב. ממש. תפרוק עליי את כל מה שיש לך. 

הכאב הוא מסע.

הגילוי שלו, של המשמעות שלו הוא מסע כואב כשלעצמו שמחייב להסתכל עמוק עמוק פנימה, להסכים להיזרק אחורה ולהתחבר למקומות נסתרים בנפש שהתרגלת להדחיק. 

להבין שהכאב הפיזי הוא העורק הראשי לכאב הנפשי העצור, זה שלא התמודדת איתו שאולי אפילו לא הכרת אותו. 

עובי העורק הזה והקיבולת שלו נמצאים בהלימה מופלאה לעומק הכאב הנפשי; ככל שאני מבקשת לעצמי את הכאב הפיזי כך עמוק ורחב הכאב הנפשי, כי אחד הם. 

כל סטירה. כל לקיחת אוויר עד הקצה. כל הצלפה. כל שריטה. כל פילוח, משיכה, דחיפה, הכאה, הקאה.. 

כל כאב הוא קו ישיר לנפש הפצועה.

כל כאב הוא ריפוי.

לתת לעצמך להתמסר לכאב, להשטף איתו, לתת לו לנקות אותך מעצמך, את מבינה שהכאב הוא לא רק מיני אלא שהוא מחלים אותך. הוא מחבר אותך לעצמך ולמקומות העמוקים ביותר שלמי יש זין להתמודד איתם. 

אבל שם, על המיטה הזאת, כשאת כאובה פיזית עד הקצה של הסיבולת שלך - את בריפוי של הנפש שלך. הוא פתאום מוכר, את מזהה אותו. עולות בך הדמעות ואת רוצה להקיא מעצמך את כל מה שהצטבר. 

ריפוי והחלמה.

אז אני אחלה עם כאב.

תפרוק עליי את כל מה שיש לך, יש לי קיבולת.

(:

הגבר הראשון שהכרתי פה בכלוב אמר לי בשלב דיי ראשוני של ההכירות: "אם את עדיין יכולה - תברחי". 

חשבתי שהוא נסחף ומגזים והוא בכלל לא מכיר אותי ולא יודע עליי שום דבר וכשארצה להפסיק פשוט אפסיק ולמה בכלל שאני אברח אם זה כל כך נעים?!

אז לא ברחתי.

ועכשיו אני פה, לכודה. מבינה שאני כבר לא יכולה לברוח ותוהה אם חבל או מזל...? 

(:

מחרפן - מחרמן. 

שליטה - שחיטה.

רוצה - שתזיין.

תזיין אותי - כבר.

מילת - ביטחון.

תנועה - כנועה.

אחרי 5 חודשים בכלוב הטלפון מתקן אותי לבד.

או משלים מהמידע שצבר.

(:

הוא כתב לי.

אבל המילים שלי לא מרשימות אותו. 

כל הניסיון העיקש שלי לנבור באוצר המילים העשיר שעומד לרשותי, להנדס משפטים מורכבים ורעיונות מעוררי מחשבה - כל זה לא מרשים אותו.

"אני נהנה מהגולמי. החייתי. הלא מעובד". 

הוא רוצה את הרגש. את הלב. מדמם ופרוץ. הוא רוצה אותי חשופה, ממלמלת בלי היגיון, מקיאה מעצמי את המחשבות הגולמיות ביותר, הלא מעובדות. 

שנים של מסכות והעמדות פנים שחקו אצלי את היכולת להיחשף באמת וברירת המחדל הטבעית היא להשתמש במילים, והרבה מהן. 

אני מתפרנסת מהן יפה, מהמילים. אבל אותו הן לא מרשימות. 

הוא לא שולט בי. עדיין לא. 

אז פתחתי בלוג בשביל להיות מדהימה. 

(: