אנשי הכלוב לרוב שומרים את העולם הזה לעצמם ולא משתפים את הסובבים אותם בצד הזה שחי בהם.
פרטיות. לא יבינו. אין להם צורך שידעו. דיסקרטיות.
הסיבה לא משנה.
מאז שאני פה, באופן בלתי נמנע כל אדם שמולי, בעיקר גברים, הופכים לחשודים. כל אינטראקציה, גם אקראית ותמימה לחלוטין, מתחילה אצלי עם ניסיון רנטגני לנחש אם האדם שמולי הוא "כלוביסט".
מנסה לנטר התנהגות, לזהות מבטים, טון דיבור, מחוות קטנות. הניסיון לזהות הפך להיות כמעט אובססיבי. מרגישה שכולם מהמשפחה וכולם גם לא.
ואני. מרגישה מסומנת. גם כשאני לא.
מרגישה שנושאת אות קין שמספרת לעולם על החיים המקבילים, רק שאות הקין שלי היא בעצם כתר של זהב שהתמזל מזלי לקבל.
תחושת הסימון, שהיא הכי פנימית שיכולה להיות, מביאה אותי לחפש סימנים חיצוניים אצל אחרים אלא שהם לא באמת קיימים, או שלפחות אני טרם למדתי לזהות אותם.
מסומנת גאה.
(:
