ספונטני, כי מתאפשר.
מהר, כי מרגישים.
בים, כי דיסקרטי.
נפגשנו לפגישה ראשונה בים.
מכירים קצר אבל הרגש בא מהר. מרגיש שונה, עמוק, לטווח ארוך. הסגנון השונה שממנו בנויה התקשורת שלנו גרם לי לחשוב שהמפגש יהיה בגוון ונילי. כל כך ונילי שלא ציפיתי למגע, מקסימום שפתיים. עליונות.
מהרגע שנכנסתי לרכב התחושה הייתה של נינוחות. טעות בזיהוי זימנה צחוק משותף ברגע הראשון. הקרח, שלא בטוח שהיה - נשבר.
בשיחות אחרי הוא יאמר לי: "כשנסענו יחד ברכב היו רגעים שזה הרגיש לי כאילו אנחנו בעל ואישה". סיפר לי משהו שידעתי לבד. שהרגשתי בעצמי באותו הרגע.
עוד לפני שנפגשנו דיברנו על העתיד. חוששים לדבר עליו, הוא רווי סיכונים לשנינו, אבל מבינים שזה בלתי נמנע. יש סחף ואנחנו נסחפים איתו.
הים, להבדיל, היה רגוע, חשוך ורוח קרה ליטפה בכאב את הגוף. חיכינו לרגע הזה כמו אוויר לנשימה. לגעת, להרגיש, עור לעור. הרגע הראשון הזה שכל הכימיה שנבנתה בשיחות וירטואליות מקבלת ביטוי פיזי שאי אפשר לזייף.
תמיד יש את החשש הזה. התקווה שהמגע יהיה תואם לתחושה הוירטואלית. שהתשוקה שנבנתה בשיחות תמצא את עצמה בין האצבעות שלנו, בשפתיים, בחיכוך.
המציאות הכתה, ובצורה הטובה ביותר שאפשר. הקור, מעט האנשים שמסביב, ההכירות הקצרה - הכול נבלע. העולם השתתק ובחיבוק הראשון הרגשתי בבית. לאט לאט המגע הלך ונהיה עמוק יותר. פשוטו כמשמעו.
משטרה שעברה במקום הבהילה אותי שעוד רגע נקבל דוח על התנהגות לא נאותה בציבור. "אבל אנחנו לבושים", הוא אמר לי. ובכן, נראה שאין לו גישה לתוך הראש שלי, כי שם היינו לגמרי עירומים ומזויינים.
הכול היה מדויק. המבט, המגע, החיוך, השקט, הדיבור.
מי אתה? איך לקחת לי את הלב כל כך בקלות?
התשוקה עמדה להתפוצץ ממני אבל נשארה בי טיפה של שפיות שמנעה ממני להתחנן אליו שיפשיט אותי שם במקום. למרות מה שחשבתי בהתחלה - הרגשתי, ידעתי והייתי צריכה להרגיש אותו בי. לא הייתה אופציה אחרת. זה לא רק הרעב והצורך להיות מסופקת, זה הקשר שנוצר. קח אותי עד הסוף. תדרוש אותי. תבעל אותי. תעשה אותי שלך.
בדרך חזרה העתיד שוב קפץ לבקר במחשבות שלי.
כנות היא שם המשחק מבחינתי. תמיד, ובעולם הבדס"מ בפרט. אין דרך אחרת להתנהל. כל הסתרה היא מיותרת. כל שאלה שרוצה להישאל ולא נשאלת היא פספוס. לפתוח הכול, לשאול הכול, לספר הכול, לתת הכול.
"אם נהיה ביחד, תוכל לא לזקוף לחובתי את העובדה שבגדתי בבעלי? תוכל לסמוך עליי אי פעם בהתחשב במה שאתה יודע עליי?"
הקאתי את השאלה.
התחושה הזאת שאפפה אותי, שאני שלו ואני רוצה שהוא יהיה שלי הכניסה בי תחושת בעתה שאני נושאת אות קין שלא תאפשר בינינו זוגיות אמיתית.
התשובה שלו, במילותיה המדויקות לא זכורה לי. נראה לי שחששתי מהתשובה עד כדי כך שאני לא זוכרת את המילים אלא רק את התחושה המרגיעה שבאה בעקבותיהם.
הוא איתי. הוא כמוני. הוא מבין. הוא לא שופט.
אצלינו זה יהיה אחרת. חכם יותר, מודע, מוסכם. אם יהיה - אז הוא יהיה שלי ואני שלו, אבל הבחירה תהיה יומיומית. כל יום נבחר אחד בשנייה מחדש בהבנה ובקבלה מלאה לצרכים אחד של השנייה.
הוא לא יצטרך "לזקוף לחובתי" כלום, כי בקשר שלנו לא תהיה חובה. תהיה בחירה. נבחר ביחד איך לחיות ביחד.
הרבה צריך לקרות כדי שהביחד הזה יתממש.
בינתיים אנחנו לא מדברים על העתיד, למעט כשאנחנו כן.
(:
