אֶקְלֶקְטִי - דֶקְלֵקטִי

המסע איתך הוא מופלא.

הוא מדהים ועמוק יותר מכפי שתיארתי לעצמי שיהיה, ואנחנו רק בהתחלה. אפילו לא בקילומטר הראשון. 

אתה מלמד אותי כל כך הרבה דברים שרציתי לדעת ולא ידעתי איך. מראה לי את עצמי הקיימת ואת זאת שאני רוצה להיות. בשבילי. בשבילך. 

לוקח את כל החרדות שלי, מלטף וחובט בהן בעת ובעונה אחת, מאוורר אותן, גורם לי להתייסר איתן ולאט לאט גם להשלים איתן. 

אתה גורם לי לא לפחד מהשקט. הפיזי והוירטואלי. מלמד אותי שקט מהו. שקט אמיתי. שלווה. 

להירגע. אתה כדור הרגעה, אמרתי לך את זה מהשיחה הראשונה ולא הבנתי אז עד כמה. 

אתה מרוכז, מפוקס, אסוף, מדויק, ועם זאת אסוציאטיבי, מפוזר ולא מתחייב. באופן לא מוסבר כל זה מתקיים אצלך בסינרגיה מושלמת שיוצרת גבר מופלא, אדון מדויק. 

לאט לאט אני מרגישה שאני נוחתת למקום בטוח. מוצאת את מקומי בגומחה שבכתף שלך, שם ליד הצוואר, מרגישה שהמקום הזה בגוף שלך נוצר בשבילי. מרגישה פחות ופחות שאני צריכה להסתער עליך כדי שתהיה שלי, לומדת לגעת בך באמצעות השקט ולאהוב אותך דרך השתיקה.

נבהלת פחות כשאתה הודף אותי, מתחילה להבין מתי לעזוב לבד, בלי שתאמר. מבינה, באיחור ניכר, ששקט לא אומר התרחקות. שדווקא בחריצים של הדממה יכולים להתפתח העומקים הרצויים. המקומות הנמוכים שלי, שבהם במשך שנים גירדתי את הנפש המיוסרת שלי בתמהיל של טירוף, טראומות וייאוש הופכים בעזרתך להיות מקומות שאני יכולה לשהות בהם. לנוח בהם בלי לאבד את שפיותי. לצאת מהם בהירה.

אכן אין לי ביטוח מקיף שיגן מפני שברון לב ואני אכן נוסעת בדרכים מסוכנות ולא סלולות אבל זה לא מונע ממני לרצות אותך עם כל מה שאתה. לתת לך אותי עם כל מה שיש בי. ושאין בי. תעצב אותי בשבילך. תן לי אותי כמו שאתה חושב שאני צריכה להיות, אני סומכת עליך שבזכותך אצעד עם עצמי בבטחה במרחב. 

מבססת בך ביטחון, מחכה בסבלנות שתתקע בי יתד, שתנעץ אותי, שתשייך אותי אליך. 

אבל אתה לא עושה את זה.

וזה מורכב וקשה לשנינו.

אז אני פה, מלקטת אדומים. 

❤️

הוא העניק לי את המילים שלו. המופלאות.

שמגלמות את כל מה שאי פעם רציתי. 

הוא גורם לי לגלות הנאה בביוב של הרגש שלי. 

להתענג מהתחתיות של הנפש השרוטה שלי. 

"שפחה טובה שלי. חושב עלייך. כמה את חכמה במובן העמוק והמורכב של המילה. כמה הגוף שלך חכם. ועם זאת פשוט. 

אני אוהב את היכולת שלך לגעת בפשטות למרות החפירות האינסופיות שלך. הפשטות הזו שקיימת ברגע מסויים, שהכל עובר רדוקציה לסטירה על הפנים, לזין שחודר, ליד שלופתת את התחת ומפסקת אותו. הגוף הזה שלך, שהוא תוצר של מאות שנים שנים של עבודה בשדה בערבות פולין או צפון אפריקה או רוסיה. הירכיים העבות והיציבות האלה שאפשר לסמוך עליהן שיספגו את הכאב ואת התסכול. הגוף הזה שנושא עליו בגאון צלקות יפייפיות שמדגישות עד כמה החיים שלנו פריכים, זמניים וחלקיים, ועם זאת עד כמה היצירה וההתחדשות אף פעם לא פוסקות לייצר דברים חדשים. הגוף שלך והאישיות שלך שיכולות לשאת אותי ואת הצרכים שלי, והמגבלות שלי. לומד דרכך. דרך הטמטום שלך. הפראות שלך, והחוכמה שלך. דרך הנשיות המופרעת שלך. 

זהו. עופי לי מהעיניים עכשיו. אל תעני אפילו. לא מעניין אותי מה יש לך להגיד על זה או בכלל היום. תעני לי בנקודה שקראת. ואל תכתבי לי היום. אוהב אותך."

אוהבת אותך גבר שלי.  

Learnin' how to live when there's no one around

It's like learnin' how to feel when the drugs run out

You can see my scars 'cause I'm wearin' 'em proud

Even with my broken parts, I feel better now

If I could crawl in the mind, and give any advice to my younger self

תמצאי את עצמך

לכי בשבילים שלך

אל תפחדי

להיאחז ולשחרר

להיות ולחדול

לקום וליפול

It's hard to tell the truth when you lie to yourself

Always give too much of you to someone else

I'm talkin' to you now like we're old friends

It'll never be too late to start again

תהיי נאמנה

קודם לעצמך 

תני את הכול 

ותלמדי ליפול

Cause that's all that really matters in the end

*שלי ושל טדי

כשזה בא בהפתעה זה הכי מטלטל.

הכי מענג. 

"תכאיב לי יותר", ביקשתי ממנו. 

לא אוהבת שחסים עליי. תתחיל חזק ואז תגביר. סמוך עליי שאדע לעצור רגע לפני שיהיה מאוחר מידי.

לא ידעתי אם יש בו את זה בכלל.

משהו בו הרגיש לי עדין מידי, שהידיים לא מחוברות למוח מטורף שידע לסובב אותי בהינף יד.

הוא יודע מה הוא עושה. הוא טוב עם הידיים, מעולה עם הלשון, מדהים עם הפה, אבל את הכוח המתפרץ שייקח ממני את האוויר טרם הרגשתי. 

בתוך שיחת חולין רגילה, אחרי שהוא קרצף אותי במקלחת כמו שהוא מקרצף את הרכב שלו, בתום זיון ממוקד על הספה בסלון, כשאני עומדת מולו עירומה, לא דרוכה ומפורקת מנשקי הוא מסמן לי עם האצבע "בואי שנייה".

צייתנית לבקשת האדון שלי התקרבתי בתמימות, בטוחה שהוא רוצה לנקות ממני משהו. מגישה לו את הפנים שלי בביטחון כמו שאני מגישה לו כל איבר מגופי, פשוט כי אני שלו שיעשה בי מה שחפצה נפשו.

במאית השנייה המבט שלו הרצין ויד בטוחה, חזקה ומדויקת הונפה באוויר ונחתה באופן מושלם על הפנים שלי בסטירה מפוארת ששמורה לטובים ביותר. לטובות ביותר.

המטורף סובב אותי בהינף יד. הוטחתי לקיר בבת אחת, מכופפת, מרגישה שהרגליים שלי מתקשות לשאת אותי. תחושת חום התפזרה בגופי בתוך שנייה כאילו הזריקו אליי מים חמים ישירות לוריד. עונג. עונג שטף אותי, ככה הוא מרגיש. לזה חיכיתי כל חיי, בשביל רגעים כאלה אני פה.

כך יעשה לאישה לשפחה.

פרץ של צחוק שטף את שנינו - אני מההלם ממנו והוא מההלם שלי. 

אלוהים כמה שזה היה מדויק. מפואר. מחרמן. 

מחוץ לקונטקסט, ברצינות תהומית, בעצמה לא מתפשרת: תעוררי ילדה. לא באנו לשחק.

תודה. 

תן לי עוד מזה, בבקשה.

נכבשת. 

את יודעת את זה וגם הוא. 

שניכם יודעים שהוא כבש אותך נפשית, רגשית ופיזית. 

נתת לו אותך בלי מאמץ - כי בדס"מ.

נתת לו את כולך - כי בדס"מ. 

עשית כל מה שביקש - כי בדס"מ.

נחשפת, התפשטת מעצמך בשבילו - כי בדס"מ.

בעולם הונילי זה לא היה קורה לך. היית נזהרת, נשמרת, אסופה, מידתית. היית מחזיקה פאסון, שומרת על הגבולות, שומרת על הלב שלך ועל הכוס שלך. שם מצופה ממך להחזיק, לפחות עד שתרגישי בטוחה, בעולם הבדסמי מצופה ממך לשחרר. התמסרות זה שם המשחק.

שם את ילדה טובה שלא מזדיינת בדייט ראשון, שומרת על הלב שלך עושה מה שלימדו אותך. פה את זונה שמזדיינת עם הלב ושוברת את כל המוסכמות שגדלת עליהן.

בעולם הונילי היית נלחמת ברצון להתמסר אליו, היית משחקת את משחק הכיבוש כי את יודעת שברגע שנכבשת את בירידה. לא היית משחררת לפני שהיית מרגישה שהוא שלך.

את תמיד נכבשת לפניו.

כנראה זה אינהרנטי בתפקיד שלך ביחסי הכוחות. את מוסרת את עצמך והוא לוקח. בלי להתאמץ, בלי שיצטרך לדרוש כי את השליטה בך את בוחרת לתת, את בוחרת לוותר עליה. 

אז את נכבשת לפניו. נכבשת עוד לפני שהכרתם. 

את כבושה מעצם היותך.

צריך למכור אותך בתוך צנצנת: נשלטת כבושה.

ופתאום את מזהה את זה. 

את החרא שאת מכירה מהיחסים בעולם הונילי, את מה שחשבת שיהיה אחרת בעולם הבדס"מ. 

שנכבשת ועכשיו את בירידה. 

לפעמים זה מיידי, לפעמים זה לוקח זמן, תלוי כמה גבוה סף הריגוש - אבל זה קורה. ואת מרגישה מרומה, שעבדו עליך כשציפו ממך להתמסר. כולם רוצים אותך טוטאלית, מפנטזים עליך כזאת אבל כשהטוטאליות מכה להם בפנים הם בסופו של דבר בני אדם.  

ואת בסופו של דבר אישה שרוצה שיאהבו אותה ושירצו אותה עד בלי די. רוצה להיכבש ולהמשיך להיות רצויה כמו לפני שהשיגו אותך.

הכיבוש הוא התחלת הסוף. 

הסוף מגיע לפני ההתחלה. 

הכאב הזה הוא בלתי נמנע.

ספונטני, כי מתאפשר. 

מהר, כי מרגישים.

בים, כי דיסקרטי.

נפגשנו לפגישה ראשונה בים.

מכירים קצר אבל הרגש בא מהר. מרגיש שונה, עמוק, לטווח ארוך. הסגנון השונה שממנו בנויה התקשורת שלנו גרם לי לחשוב שהמפגש יהיה בגוון ונילי. כל כך ונילי שלא ציפיתי למגע, מקסימום שפתיים. עליונות. 

מהרגע שנכנסתי לרכב התחושה הייתה של נינוחות. טעות בזיהוי זימנה צחוק משותף ברגע הראשון. הקרח, שלא בטוח שהיה - נשבר. 

בשיחות אחרי הוא יאמר לי: "כשנסענו יחד ברכב היו רגעים שזה הרגיש לי כאילו אנחנו בעל ואישה". סיפר לי משהו שידעתי לבד. שהרגשתי בעצמי באותו הרגע. 

עוד לפני שנפגשנו דיברנו על העתיד. חוששים לדבר עליו, הוא רווי סיכונים לשנינו, אבל מבינים שזה בלתי נמנע. יש סחף ואנחנו נסחפים איתו. 

הים, להבדיל, היה רגוע, חשוך ורוח קרה ליטפה בכאב את הגוף. חיכינו לרגע הזה כמו אוויר לנשימה. לגעת, להרגיש, עור לעור. הרגע הראשון הזה שכל הכימיה שנבנתה בשיחות וירטואליות מקבלת ביטוי פיזי שאי אפשר לזייף. 

תמיד יש את החשש הזה. התקווה שהמגע יהיה תואם לתחושה הוירטואלית. שהתשוקה שנבנתה בשיחות תמצא את עצמה בין האצבעות שלנו, בשפתיים, בחיכוך. 

המציאות הכתה, ובצורה הטובה ביותר שאפשר. הקור, מעט האנשים שמסביב, ההכירות הקצרה - הכול נבלע. העולם השתתק ובחיבוק הראשון הרגשתי בבית. לאט לאט המגע הלך ונהיה עמוק יותר. פשוטו כמשמעו. 

משטרה שעברה במקום הבהילה אותי שעוד רגע נקבל דוח על התנהגות לא נאותה בציבור. "אבל אנחנו לבושים", הוא אמר לי. ובכן, נראה שאין לו גישה לתוך הראש שלי, כי שם היינו לגמרי עירומים ומזויינים. 

הכול היה מדויק. המבט, המגע, החיוך, השקט, הדיבור. 

מי אתה? איך לקחת לי את הלב כל כך בקלות? 

התשוקה עמדה להתפוצץ ממני אבל נשארה בי טיפה של שפיות שמנעה ממני להתחנן אליו שיפשיט אותי שם במקום. למרות מה שחשבתי בהתחלה - הרגשתי, ידעתי והייתי צריכה להרגיש אותו בי. לא הייתה אופציה אחרת. זה לא רק הרעב והצורך להיות מסופקת, זה הקשר שנוצר. קח אותי עד הסוף. תדרוש אותי. תבעל אותי. תעשה אותי שלך. 

בדרך חזרה העתיד שוב קפץ לבקר במחשבות שלי. 

כנות היא שם המשחק מבחינתי. תמיד, ובעולם הבדס"מ בפרט. אין דרך אחרת להתנהל. כל הסתרה היא מיותרת. כל שאלה שרוצה להישאל ולא נשאלת היא פספוס. לפתוח הכול, לשאול הכול, לספר הכול, לתת הכול. 

"אם נהיה ביחד, תוכל לא לזקוף לחובתי את העובדה שבגדתי בבעלי? תוכל לסמוך עליי אי פעם בהתחשב במה שאתה יודע עליי?"

הקאתי את השאלה.

התחושה הזאת שאפפה אותי, שאני שלו ואני רוצה שהוא יהיה שלי הכניסה בי תחושת בעתה שאני נושאת אות קין שלא תאפשר בינינו זוגיות אמיתית.

התשובה שלו, במילותיה המדויקות לא זכורה לי. נראה לי שחששתי מהתשובה עד כדי כך שאני לא זוכרת את המילים אלא רק את התחושה המרגיעה שבאה בעקבותיהם. 

הוא איתי. הוא כמוני. הוא מבין. הוא לא שופט. 

אצלינו זה יהיה אחרת. חכם יותר, מודע, מוסכם. אם יהיה - אז הוא יהיה שלי ואני שלו, אבל הבחירה תהיה יומיומית. כל יום נבחר אחד בשנייה מחדש בהבנה ובקבלה מלאה לצרכים אחד של השנייה. 

הוא לא יצטרך "לזקוף לחובתי" כלום, כי בקשר שלנו לא תהיה חובה. תהיה בחירה. נבחר ביחד איך לחיות ביחד. 

הרבה צריך לקרות כדי שהביחד הזה יתממש. 

בינתיים אנחנו לא מדברים על העתיד, למעט כשאנחנו כן. 

(:

"בבקשה בוא ננתק את השיחה, אתקשר ונתחיל מהתחלה". 

נתפסתי. נחשפתי. 

לא ידעתי בכלל שאני מסתירה. 

אבל הוא.. מתוחכם וחד מספיק כדי לזהות שאני מתאמצת. לא מדויקת. לא נופל בפח של המילים המפורטות, מזהה את הדרמה ומסרב לשתף איתה פעולה.

כל הנקודות הכואבות שלי קיבלו בבת אחת לחיצה בלתי מתפשרת. כמו מגדל קלפים קרסתי פנימה ממשב רוח  שטרם הכרתי. רוח על בשר חשוף מכאיבה גם אם היא עדינה. זיהיתי את הכאב, אבל במזוכיזם טהור שיודע שאחריו מגיעה רגיעה - ביקשתי עוד ממנו.

לא עצרו אותי לפני. הברקסים אף פעם לא הגיעו. גם אם הם הגיעו, תמיד הרגשתי שאני מעליהם. חכמה יותר. מודעת יותר. לא התרשמתי.

הפעם הבנתי שאני במסלול אחר. התגובות שלו לא סבבו סביבו אלא דיברו אמת. הן לא שירתו היררכיה או מעמדות אלא ייצגו אמת פשוטה: תרגעי. תעצרי את הרכבת שאת דוהרת עליה, קחי אוויר, תסתכלי על הצד השני מכל הכיוונים שלו, תרגעי. תרגיעי. תרגעי.

בחישוב מהיר הבנתי שנדרש שינוי כיוון. אני לא ב- elevator pitch, צריכה לרוץ למרחק ארוך.

"בבקשה בוא ננתק את השיחה, אתקשר ונתחיל מהתחלה". 

הוא הופתע מהמחווה אבל הסכים. 

התחלנו שוב. 

הגעתי רגועה יותר. מבינה שאין מקום למאמץ. שאם מה שאני רוצה זה שיראו אותי - אני צריכה קודם לראות את הצד השני. והוא כדור הרגעה. צריכה רק להסכים לפתוח את הפה ולבלוע (לא. אנחנו עוד לא שם). 

אחרי שנחשפים קשה לעטות שוב מסיכות. למחזר מילים וסיפורים. לתחזק נרטיב. אי אפשר לחזור אחורה כי כבר עומדים עירומים ויש שתי ברירות: להישאר או לברוח.

לברוח זה משעמם. 

אז נשארתי. בתחושת עירום מבורך, בשר חשוף שכל משב רוח מכאיב לו אבל אחריו מגיעה הרגיעה. להשתחרר באמת. להיכנע באמת. להתמסר.

לא רק אליו אלא גם לעצמי. להסכים להתמסר לאפשרות להירגע ולהכיר בעצמי צד חדש. 

בלי מילים גדולות, בלי הבטחות, בלי דרמות, צעד אחר צעד.

בסדר?

(:

הגבר הראשון שהכרתי פה בכלוב אמר לי בשלב דיי ראשוני של ההכירות: "אם את עדיין יכולה - תברחי". 

חשבתי שהוא נסחף ומגזים והוא בכלל לא מכיר אותי ולא יודע עליי שום דבר וכשארצה להפסיק פשוט אפסיק ולמה בכלל שאני אברח אם זה כל כך נעים?!

אז לא ברחתי.

ועכשיו אני פה, לכודה. מבינה שאני כבר לא יכולה לברוח ותוהה אם חבל או מזל...? 

(:

מחרפן - מחרמן. 

שליטה - שחיטה.

רוצה - שתזיין.

תזיין אותי - כבר.

מילת - ביטחון.

תנועה - כנועה.

אחרי 5 חודשים בכלוב הטלפון מתקן אותי לבד.

או משלים מהמידע שצבר.

(:

הוא כתב לי.

אבל המילים שלי לא מרשימות אותו. 

כל הניסיון העיקש שלי לנבור באוצר המילים העשיר שעומד לרשותי, להנדס משפטים מורכבים ורעיונות מעוררי מחשבה - כל זה לא מרשים אותו.

"אני נהנה מהגולמי. החייתי. הלא מעובד". 

הוא רוצה את הרגש. את הלב. מדמם ופרוץ. הוא רוצה אותי חשופה, ממלמלת בלי היגיון, מקיאה מעצמי את המחשבות הגולמיות ביותר, הלא מעובדות. 

שנים של מסכות והעמדות פנים שחקו אצלי את היכולת להיחשף באמת וברירת המחדל הטבעית היא להשתמש במילים, והרבה מהן. 

אני מתפרנסת מהן יפה, מהמילים. אבל אותו הן לא מרשימות. 

הוא לא שולט בי. עדיין לא. 

אז פתחתי בלוג בשביל להיות מדהימה. 

(: