"בבקשה בוא ננתק את השיחה, אתקשר ונתחיל מהתחלה".
נתפסתי. נחשפתי.
לא ידעתי בכלל שאני מסתירה.
אבל הוא.. מתוחכם וחד מספיק כדי לזהות שאני מתאמצת. לא מדויקת. לא נופל בפח של המילים המפורטות, מזהה את הדרמה ומסרב לשתף איתה פעולה.
כל הנקודות הכואבות שלי קיבלו בבת אחת לחיצה בלתי מתפשרת. כמו מגדל קלפים קרסתי פנימה ממשב רוח שטרם הכרתי. רוח על בשר חשוף מכאיבה גם אם היא עדינה. זיהיתי את הכאב, אבל במזוכיזם טהור שיודע שאחריו מגיעה רגיעה - ביקשתי עוד ממנו.
לא עצרו אותי לפני. הברקסים אף פעם לא הגיעו. גם אם הם הגיעו, תמיד הרגשתי שאני מעליהם. חכמה יותר. מודעת יותר. לא התרשמתי.
הפעם הבנתי שאני במסלול אחר. התגובות שלו לא סבבו סביבו אלא דיברו אמת. הן לא שירתו היררכיה או מעמדות אלא ייצגו אמת פשוטה: תרגעי. תעצרי את הרכבת שאת דוהרת עליה, קחי אוויר, תסתכלי על הצד השני מכל הכיוונים שלו, תרגעי. תרגיעי. תרגעי.
בחישוב מהיר הבנתי שנדרש שינוי כיוון. אני לא ב- elevator pitch, צריכה לרוץ למרחק ארוך.
"בבקשה בוא ננתק את השיחה, אתקשר ונתחיל מהתחלה".
הוא הופתע מהמחווה אבל הסכים.
התחלנו שוב.
הגעתי רגועה יותר. מבינה שאין מקום למאמץ. שאם מה שאני רוצה זה שיראו אותי - אני צריכה קודם לראות את הצד השני. והוא כדור הרגעה. צריכה רק להסכים לפתוח את הפה ולבלוע (לא. אנחנו עוד לא שם).
אחרי שנחשפים קשה לעטות שוב מסיכות. למחזר מילים וסיפורים. לתחזק נרטיב. אי אפשר לחזור אחורה כי כבר עומדים עירומים ויש שתי ברירות: להישאר או לברוח.
לברוח זה משעמם.
אז נשארתי. בתחושת עירום מבורך, בשר חשוף שכל משב רוח מכאיב לו אבל אחריו מגיעה הרגיעה. להשתחרר באמת. להיכנע באמת. להתמסר.
לא רק אליו אלא גם לעצמי. להסכים להתמסר לאפשרות להירגע ולהכיר בעצמי צד חדש.
בלי מילים גדולות, בלי הבטחות, בלי דרמות, צעד אחר צעד.
בסדר?
(:
