"איך את עם כאב?"
שאלה דיי בנאלית, אפילו בסיסית בעולמנו. נשאלת בשלב הראשוני של ההיכרות במטרה לזהות דמיון ושוני, כמה אוכל לענות על הצרכים שלך וכמה בעצם תוכל לפרוק עליי. שאלה פשוטה כזאת, עוד אחת מהצ'ק ליסט שמבאר זהות ראשונית.
ספויילר: אני אחלה עם כאב. ממש. תפרוק עליי את כל מה שיש לך.
הכאב הוא מסע.
הגילוי שלו, של המשמעות שלו הוא מסע כואב כשלעצמו שמחייב להסתכל עמוק עמוק פנימה, להסכים להיזרק אחורה ולהתחבר למקומות נסתרים בנפש שהתרגלת להדחיק.
להבין שהכאב הפיזי הוא העורק הראשי לכאב הנפשי העצור, זה שלא התמודדת איתו שאולי אפילו לא הכרת אותו.
עובי העורק הזה והקיבולת שלו נמצאים בהלימה מופלאה לעומק הכאב הנפשי; ככל שאני מבקשת לעצמי את הכאב הפיזי כך עמוק ורחב הכאב הנפשי, כי אחד הם.
כל סטירה. כל לקיחת אוויר עד הקצה. כל הצלפה. כל שריטה. כל פילוח, משיכה, דחיפה, הכאה, הקאה..
כל כאב הוא קו ישיר לנפש הפצועה.
כל כאב הוא ריפוי.
לתת לעצמך להתמסר לכאב, להשטף איתו, לתת לו לנקות אותך מעצמך, את מבינה שהכאב הוא לא רק מיני אלא שהוא מחלים אותך. הוא מחבר אותך לעצמך ולמקומות העמוקים ביותר שלמי יש זין להתמודד איתם.
אבל שם, על המיטה הזאת, כשאת כאובה פיזית עד הקצה של הסיבולת שלך - את בריפוי של הנפש שלך. הוא פתאום מוכר, את מזהה אותו. עולות בך הדמעות ואת רוצה להקיא מעצמך את כל מה שהצטבר.
ריפוי והחלמה.
אז אני אחלה עם כאב.
תפרוק עליי את כל מה שיש לך, יש לי קיבולת.
(: