עוד מקום לשפוך בו מילים, גרפומאניה גאלור. לא תמיד יש לי מה לכתוב אבל אני מוצאת את עצמי כותבת, וזה אפילו לא לגמרי נכון כי אני מנסה לכתוב וזה לא יוצא. דווקא כשיש לי מה לומר, אני מתאפקת ולא כותבת והתוצאה המיידית של הדברים היא שטויות.
בסופו של דבר גם זה יתמסמס וייעלם בתהום נשייה זו או אחרת; תמיד בהתחלה מבטיחים הבטחות ואחר כך דברים משתנים כדי להתאים לתבנית. לאיזו תבנית, אני עוד לא יודעת - אולי תהיה לה צורה של ברווז אמבטיה.
נדמה לי שעם הזמן כל מה שאני כותבת נראה זהה.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מהכביש בדרך לביתי נשקף קטע נוף מקסים - מקסים בצורה שקשה לתאר:
שתי גבעות משתפלות מטה, אחת לכיוון השנייה, ויוצרות מעין-משפך. באמצע, "ביניהן" ובעצם רחוק יותר, גבעה שלישית, נמוכה מעט יותר. מעבר להן - הים, למרבה הפלא.
מזג האוויר של היום גרם לכל זה להראות מוזר וזר עוד יותר. היום - הכל אפור. אפור כמעט לגמרי. מעבר לכמה עשרות מטרים קדימה, הכל נראה כמו חומה אפורה, והנוף מהמרפסת מתמצה בכמה עצים ירוקים, צל-גבעות ירוק כהה, והמון אפור. בודדו אותנו מהעולם.
והשמש, השמש! עיגול קטן, בערך בקוטר של חור-שריפה של סיגריה, לבנה לגמרי אבל בכלל לא בוהקת ולא מסנוורת. מסתבר שכל האפור הזה הוא אבק ולא ענן.
עשה לי נעים לצאת החוצה. תחושה של קשר עם הסביבה שמבליחה רק לרגעים קצרים אחרי שהסתגרתי בבית כמה ימים רצופים. כמעט תחושה של אהבה. יום אחד אדע למה אני גרה במקום טובל בירק וטבע אבל מסתגרת בבית.
וחוצמזה, נהיה קר שוב. לי לא אכפת, אני מסתובבת בגופייה קצרה בכל מקרה. אני אוהבת כשקר. זה מחבק, לפעמים.
לפני 18 שנים. 8 בפברואר 2006 בשעה 15:23
