לפני 18 שנים. 11 במרץ 2006 בשעה 22:05
יום אחד מגיע השלב שבו אני מפסיקה לכסות חלקים מהאמת. הכל, בפרצוף. בשיא הכנות ובלי להסתיר דבר.
זה שם בשביל להכאיב. קצת.
זה שם בשביל שתבין אותי טוב יותר. אם תנסה ותחשוב על זה, אולי גם תצליח.
זה כי אני רוצה שיכאב לך. כמו שכואב לי.
זה שם כי אני מתחילה, לאט לאט, בשקט, לשנוא אותך.
בסופו של דבר זה תמיד מוביל לאותה תוצאה.
אני מרגישה כאילו איבדתי איבר חיוני.
