מילים, בעיקר.

פתאום, מאמצע שום מקום, התקף מופרע לחלוטין של חרדה. אין לי מילה אחרת. פחד מטורף ומשולל כל חיבור למציאות, שהנה-הנה הכל מתפרק ומתפורר ונעלם, וטלפון אליו למרות שאני יודעת שהוא הרוס ואולי אפילו כבר ישן.
ומלכוד - כי אם לא אסביר הוא יחשוב שאני משוגעת וייבהל ממני ויילך; ואני באמת משוגעת, אבל לא מהסוג הזה, באמת שלא, זה פשוט קורה לי לפעמים. ואם אני אסביר ואגיד בדיוק ממה אני מפחדת ואיך זה הוא ייבהל ויילך. המוח לא עובד בהגיון בזמנים כאלה.
"את ממש לא צריכה להרגיש ככה. כל מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה לתפוס אותך בשתי ידיים ולהחזיק חזק - כל כך טוב לי, אחרי כל כך הרבה זמן שלא. לא נראה לי שממש יש סיכוי שאני אקום ואלך עכשיו".
[ובשנייה הזאת הוא התקשר, כי נראה לו שהשיחה האחרונה לא נגמרה בטוב והוא לא רוצה לסגור את היום ככה והוא באמת רוצה שיהיה לי טוב ורצה לדובב אותי ואני פשוט לא מסוגלת. הנשימה מקוטעת ואין לי מה להגיד לו. לא רוצה לזרוק את החרא עליו, ולא רוצה להטריד אותו, שלחתי אותו לישון. שולח נשיקות וחיבוקים בטלפון ולי אין מה כוח ליותר ממלמול-חלוש של "ביי".]

הוא כל מה שאי פעם רציתי והרבה-הרבה-הרבה יותר מזה. לא יכולתי אי פעם לייחל למשהו או למישהו טוב יותר. ואולי פשוט נהיה לי טוב מדי בימים האחרונים, והנה מה שבא לאזן את זה; ואולי פשוט נהיה לי רע מדי כי הוא רחוק ואני משתגעת, ואולי זה פשוט משהו בלתי-נשלט כזה וגם אני צריכה כדורים, בדיוק כמו ***.
הידיים רועדות והעיניים שורפות והנשימה מקוטעת ולא סדירה ואני מפחדת. פשוט מפחדת.
אני מפחדת שהוא ילך.