מתעוררת. מפעילה את המסך של המחשב.
שבע הודעות חדשות בכלוב. שלוש מאנשים מוכרים. תודה על הצומי. ארבע אחרות. אחת מחמיאה, מנומסת, מעניינת. תשובה באותם טונים נשלחת בתגובה. אחת מטופשת במיוחד, תשובה החלטית במילה אחת (אתם יכולים לנחש) נשלחת בתגובה. אחת ממישהו שמעוניין להכיר ולתהות על קנקנים. תשובה נשלחת.
ועוד אחת.
"למה בענייך קשה זה טוב? מה רע בדרך הקלה?"
תודה לכם, אנשי כלוב יקרים, על שאתם מוכיחים לי פעם אחר פעם, כמעט בלי יוצאי דופן, שיש לכם רק דבר אחד שמעניין אתכם.
לא זכור לי שכתבתי בשום מקום (ובייחוד לא בפרופיל) על קשה מול קל. גם לא זכור לי שציינתי בשום מקום שהוא שקשה להכיר אותי. להפך, קל מאוד להכיר אותי. אני נורא אוהבת אנשים חדשים. אבל בשביל זה אתם צריכים קודם כל להיות אנשים, ולא סטריאוטיפים שקופצים ישר מתוך רשימת ה"אני בחיים לא אדבר אתכם אם אתם כאלה" שלי. ולא, זה שאמא אמרה לך שאתה נורא מוצלח, וזה שיש לך שפחה קטנה שמנקה לך את הג'יפה מבין האצבעות ברגליים ומברכת על כל פירור לא אומר בהכרח שגם אני אחשוב שאתה שווה משהו. אופס. אני שומרת לעצמי את הזכות לשפוט בעצמי, ולא אכפת לי אם כל נשות הכלוב מזילות עליך ריר. הן לא אני, בפעם האחרונה שבדקתי.
אבל זה לא מופנה לאף אדם ספציפי, ומה שרציתי להגיד הוא כזה --
מה הבעייה עם דרך ארוכה יותר? למישהו חסר זמן? אין נחמד יותר מלהכיר לאט לאט, לגלות לאט לאט. למה לדחוס את הכל לתוך ארוחה-לחימום במיקרו, שתיים וחצי דקות וקיבלתם עבד/אדון/שפחה/גברת אינסטנט. איזה קשקוש. אני לא אוהבת את הסטריאוטיפים המפגרים האלה, אין כאן משהו מוחלט. אנשים שונים ורצונות שונים. אז הסטריאוטיפים האלה לא עושים לי שום דבר, ואני ממש לא רוצה להכניס את עצמי למשבצת של סטריאוטיפ כלשהו. שמתם לב שאין לי שום "סטטוס" ליד השם? זה לא מקרי.
אז תסלחו לי. לא מתחשק לי ללכת בדרך ה"קלה", אעלק. אני מעדיפה את הדרך הארוכה. אפשר ללכת לאט יותר, אפשר להנות מהנוף. נוף זה טוב, מטאפורי או לא מטאפורי. ולא, המטרה ולהגיע אליה הם לא הדברים היחידים שמשנים כאן. יש גם דרך, ואני נהנית גם ממנה.
אז די לזבל לי בשכל. תפסיקו כבר להתגרות בי, לגרום לי לרצות להוכיח לכם שאני לא נחמדה. זה לא לגמרי נכון, הרי. כאילו שלא ידעתם.
לפני 17 שנים. 30 במאי 2006 בשעה 9:25
