מילים, בעיקר.

מזגתי לי משקה שעכשיו אין לי חשק לשתות. שותה בכל זאת - משאת נפשי מזה שנה כמעט, וסוף סוף יש לי בקבוק בבית. חבל לבזבז, אין איך לשמור. אלה החיים.
***
אחרי מספר גילויי-לב בקול חנוק, יוצאת מהמיטה ומתיישבת על הכסא. מדליקה סיגריה, ממשיכה לספר. לא יכולה לזכור מי מכל הגברים שהייתי איתם בשנה וחצי האחרונות שמע אפילו רבע מזה.

"זה השלב שבו רוב האנשים מחליטים שאני דפוקה מדי."
-"כן.."
"..ואז הם הולכים."
-"אני לא הולך לשום מקום. אלא אם תגידי לי שאת רוצה שאלך."
והוא לא יודע, לעולם לא יוכל להבין, ואפילו אני לא לגמרי מבינה את זה; כמה אני לא רוצה שיילך, כמה כל הגוף שלי צעק "לא!", וכמה קרובה הייתי ללחוש לו "כן". מדליקה עוד סיגריה.
וכבר הדמעות מתחילות לבצבץ החוצה. הן אף פעם לא באמת יוצאות, מספר הפעמים שבהן בכיתי על גבר קרוב לאפס. רוצה לשחרר, יודעת שלא יצא. זה לא משנה.
הוא מתכופף לחבק אותי. לא אומר שום דבר, וגם אני לא, ממשיכה לעשן ושורפת קצת את השיער. הוא לא מעשן. זמר. אני מניחה שהעשן מטריד אותו, אבל הפעם הוא לא מעיר על זה בכלל.
"אני רוצה שתכבי עכשיו את הסיגריה, ותבואי איתי למיטה". פעם ראשונה שמשפט בסגנון הזה יוצא ממנו.
לא מאמינה למה שאני שומעת, לטון, לכוונה, מכבה את הסיגריה וקמה אליו. מחבק, מנשק, מתחיל להפשיט.
"סקס לא פותר שום דבר", אני אומרת לו. והוא עונה לי, "נכון, אבל אני רוצה להיות איתך - ואני יודע שאת רוצה להיות איתי".