הכסא לא בדיוק נוח והמקלדת לא בדיוק מתאימה, ואני יושבת כאן מתחת למזגן שאין לי בבית, קוראת שוב את הפוסט האחרון שפרסמתי. העובדה שכאן זה לא שלי, אלא שלו, רק מגבירה את תחושת הפליאה. אז אני קוראת, ומתפלאת.
איך עברתי את זה, איך עברנו את זה, כי אני כבר לא לבד וזה נס כשלעצמו, איך אני כאן כבר ממוצאי שבת (ולפני זה הוא היה אצלי, מיום שישי בערב) והוא עוד לא העיף אותי החוצה. עוד לא נמאס לו ממני. למרות מצבי הרוח שלי, הנדנדה ההורמונלית-רגשית המזויינת הזאת של למעלה-למטה-למעלה-למטה שכבר התחילה (אבל לא לגמרי) להצטמצם רק לכאבים מטרידים ותחתונים מלוכלכים,והגב שנתפס מהמיזוג כי הוא לוקח את כל השמיכה, והרגל הדפוקה שכואבת שוב, כל הזמן, וזה כנראה מהלחץ, והלחץ - הו, הלחץ, והדאגה, והפחד, על ההורים ואחי שנשארו הו-כה-רחוק ממני, בצפון;
הוא לא עוד לא זרק אותי החוצה.
אתמול (שלשום? הימים מתבלבלים לי) אמרתי לו "אם הזמן הזה שאני תקועה פה איתך [ואני באמת תקועה, כי אין איך לחזור צפונה] לא יגרום לך לזרוק אותי, שום דבר לא יעשה את זה".
ואולי זה נכון.
להרדם לידו. להתעורר לידו.
אני עוד עלולה להתרגל לזה.
לפני 18 שנים. 19 ביולי 2006 בשעה 9:55
