לא בטוחה מה הולכת לכתוב, אם הכותרת מתאימה ותיהיה פה עקביות, אבל בא לי להגיד שהחיים מלאים בהזדמנויות, אבל מרגיש שיותר בפיספוסים. לפחות בגזרה שלי.
לפעמים אני לא מבינה איך כולם חושבים שעם ההתחלה טובה למה שההמשך לא יהיה טוב. מה הבעיה? למה זה לא עובד? לא רק אני מורכבת, לא רק לי יורד מאנשים, לא רק לי יש פחדים.
גם לי מגיעה אהבה. הגיל דופק בדלת. זה הזכיר לי שיר שאצרף בהמשך. יש מלא משפטים שקל לי להזדהות איתם. תכף אפזר אותם פה.
בכל מקרה הגיל דופק בדלת (34, כן?) וצריכה להיות אני. צריכה לשחרר. צריכה לאבד שליטה? אולי? זאת לא הזמנה בהכרח לשולטים, עד לא מזמן שיחקתי בתפקיד שולטת, בפן הוירטואלי בעיקר, רק כי הצלחתי למגנט אליי מישהו ולהשפיע עליו כ"כ. אולי אספר על זה בהמשך. יכול להיות שהוא חירטט, לפעמים הכל מרגיש כמו הצגה.
חלק גדול מחיי הרגשתי שאני צריכה לנרמל, לשמור על סטטוס קוו מסויים. הייתי בשליטה, באיפוק, משחררת את עצמי בדרכים אחרות (לא מיניות), פתאום השורות נכתבות מעצמן.
חלק מהאיפוק והחינוך שקיבלתי במודע או לא, זה לא לדבר ולא לספר. לאחרונה (בשנים האחרונות) התחלתי לשתף, להביא יותר מעצמי, כי פתיחות ואותנטיות יוצרות אינטימיות. זה יוצר קשרים עמוקים, מרחיב את הלב ואמור להשיג לי מעבר לחברים יותר טובים גם פאקינג חבר. טוב, זה גם יוצר עניין בחיים.
בינתיים...ממשיכה להילחם בשדים שלי. סתירה בין המוכר והידוע לרצון לשינוי וצמיחה.
"והלילה נסעתי כי
בלב שלי אני תמיד ילדה
ככה אמא אמרה לי
תעשי ת'טעויות שאת צריכה
וכמה זמן שזה יקח אז שייקח
הוא עוד ידפוק בדלת"
נ.ב - בסוף לא בטוחה שהכותרת כ"כ מתאימה. זה מה שהרגשתי.
