חלקת גן עדן

אתמול גרם לי לפקפק בעצמי.
נכנסתי לדאנג'ן וישר ראיתי אותו, הסדיסט שאמר לי שהסשנים שאני מתארת בבלוג הם בכלל לא BDSM זה רק אולי קינק..נשמע סתם כמו סקס של חרמנים עם תבלינים..
הוא סדיסט מאוד וזה בסדר אבל השיחות איתו גרמו לי להרגיש לאט לאט כאילו אני בכלל לא בעניין..אולי אני באמת רק קצת קינקית.. אולי אני בכלל לא שייכת?
ניסיתי להסביר לו את הצד שלי, שהמנגנון שלי לא מופעל מהנאה מכאב, אלא מהנאה מריצוי..כשאני שומעת את הפרטנר שלי נהנה, כשאני רואה את האור בעיניים - זה מה שמעיף אותי..ואם מעורב בזה כאב אני בדרך כלל פשוט אכיל את זה מתוך המקום הרגשי..
אבל יש עוצמות של כאב שהן למזוכיסטיות מקצועיות, מה שאני לא מתיימרת להיות.
קצת עצבן אותי עצם זה שהוא חווה דעה בלי להיות בסיטואציה, הוא לא יודע איזה תהליכים מנטליים עברתי עם עצמי. פאק הבאתי 3 ילדים ואבא שלהם לא ראה אותי ערומה מעולם, אחת החרדות הכי גדולות שלי..זה שהקודם הצליח להביא אותי למקום שאני מתפשטת נראה טריוויאלי אבל זה היה התהליך הכי קשה שלי..כמו ללכת בציבור בלי גרביונים או לא להירתע ממגע של גבר אחרי שמירת נגיעה במשך עשור.
בכל מקרה מצאתי את עצמי בדאנג'ן קצת אבודה. פעם ראשונה בחיים שאני יוצאת למסיבה בלי פרטנר, ולמרות שהכרתי אנשים שנכחו זה עדיין הרגיש לבד. בהתחלה חשבתי שזה אולי החוסר נוחות בביגוד אז החלפתי את המחוך ובאמת שהיה שיפור אבל עדיין מצאתי את עצמי מזילה דמעה מזכרונות מהמסיבה הקודמת, מתפללת בלב שהוא יגיע מאיזו פינה ויגאל אותי מייסורי.
אני רוצה להיפתח להיכרות אבל זה צריך להיות כל כך דרמטי וסוחף כדי למשוך את תשומת ליבי.
לא ממש עשיתי משהו, בעיקר טיזינג והרבה רוח.
ניסיתי להיראות בסדר אבל הייתי שבורה מגעגועים. הריח שלו, המבט שלו, המגע שלו. איך שהנוכחות שלו גורמת לי להיות רגועה ודרוכה בד בבד.
בשלב מסויים יצאתי והבאתי את העוגה שהבטחתי לחבר, זה היה קצת מביך כי בעודי מסתובבת עם העוגה ומחפשת סכין חדפ בין העמדות בר החל ברקע השיר "איפה איפה איפה איפה איפה העוגה" לכבוד ילדת יום ההולדת שחגגה והתחילו לדחוף אותי לכיוון הבמה.
בסופו של דבר השיר נגמר הרבה לפני שהצליחו לפלס לי דרך ולהעלות את העוגה קורבן לאלילי שירי ערוץ הופ .
בסוף חתכתי אותה עם משהו מאולתר ולשמחתי ראיתי אנשים נהנים ממנה.
הסדיסט רצה שאראה סשן שלו כדי לראות אם אני בכיוון, כמעט נזקקתי לטיפול רפואי רק מלדמיין את עצמי במקומה..
אחר כך ירדנו למבוך שלושתנו מה שגרם לי להרגיש לא בנוח, פתאום האווירה המינית הלחיצה אותי והבנתי כמה אני עוד תלויה בו רגשית. כמו ילדה שצריכה את אבא שלה שיחזיק לה את היד.
נבהלתי. עליתי לשתות. גם ככה השעה הייתה קורבה לשעת העוצר שלי והתקף החרדה מהמבוך גרם לי לברוח כל עוד נפשי בי.
רצתי לאוטו כאילו מישהו רודף אחרי.
החלפתי בגדים ברכב והתחלתי ליסוע. עצרתי כמה מקומות חנייה קדימה וכתבתי לו הודעה שאת הנוסח המדויק אני לא זוכרת אבל זה היה על כמה שאני מתגעגעת אליו.
הנסיעה הביתה הייתה גיהנום ולא הפסקתי להרדם מה שגרם לי לפספס פניות בין השאר מה שעוד האריך את הדרך.
בסופו של דבר הגעתי הביתה בשלום ושחררתי את הבייביסיטר.
גררתי את עצמי בכוחות אחרונים למיטה וכיוונתי את השעון לשעה וחצי קדימה.
נשכבתי ופתחתי את ההודעה ששלחתי לו ומחקתי אותה. אין בזה טעם.
קמתי ליום קשוח, הישרדותי ומאוד מבלבל.
מתישהו כשהוא קם הוא הגיב להודעות המחוקות.
[6.9, 8:48] הוא : אני כבר לא האדון שלך אז את מוחקת לי הודעות?😝
[6.9, 8:49] אני: אני מוחקת הודעות בגלל שמסתבר שגם אם זה לא פורמלי אתה עדיין האדון שלי ואני נזכרת בזה כל מסיבה ואז כותבת לך והחלטתי לנסות לא לעשות פאדיחות לעצמי
[6.9, 8:50] הוא: חחח נשמע שיש לך מה לספר
[6.9, 8:50] אני: זהו שאין
[6.9, 8:50] אני: כל כך לא רואה את עצמי עם מישהו אחר שאני עשיתי סשן למישהו אתמול
[6.9, 8:50] אני: הסתובבתי בדאנג'ן כמו ילדה אבודה

אני אחלה בן אדם, ואני יודעת שיש בי המון טוב וזכות קיום, אבל כל עוד אין לי למי לתת, עבור מי להתקיים (הילדים לא נחשב, הכוונה מבחירה ובאופן זוגי) הקיום שלי מאוד מבולבל. קשה לי מאוד להיות אני בשביל עצמי ובאופן כללי מעדיפה להיות בשביל מישהו אחר.
לפחות העוגה יצאה טוב.