התורה אומרת ששלושה דברים קורים לאדם במפתיע - מציאה, עקיצת עקרב וביאת משיח. אני לא יודעת אם העולם של הBDSM יותר מציאה בשבילי, עקיצה קטלנית או גאולה, אבל הוא בהחלט תמיד מגיע במפתיע.
אף פעם לא נשאלתי אם אני רוצה לנסות משהו חדש, או לבדוק איזה נושא, לא הסבירו לי. לקחו אותי למסיבה וin your face פשוט הייתי שם ומשם הלאה זה פשוט היה חלק מחיי עד ששנים לאחר מכן זה התמסמס מעצמו ולא כהחלטה.
וכך גם החזרה שלי. אם יום לפני היו שואלים אותי אם בתכנית שלי לחזור - לחזור למה? מי זכר בכלל? עד בשיחת טלפון אחת זה פשוט היה שם וברגע חזר להיות חלק ממני.
המפתיע יותר שלמרות שעשיתי סיבוב של 360 מעלות כאילו הקצוות נקשרים מעצמם. מספר פרצופים מוכרים במסיבות, הדאנג'ן אותו דאנג'ן (גם אם גיאוגרפית ועיצובית לא), הכלוב אותו כלוב ואני איכשהו אותה ילדה בת 16. שילוב של סקרנות, פחד, התרגשות, בושה ורצון לטעום הכל.
אחד הקשרים של אז-היום המפתיעים ביותר התחילו בהודעה אחת מיני באינבוקס פה בכלוב. "זאת את?" ונקב בשמי. הוא גם הזכיר כמה פרטים סביב ההיכרות שלנו ומיד ידעתי במי מדובר.
היינו אפשר לומר חברים. סוג של. הוא מבוגר ממני בכמעט שני עשורים. לא שכבנו, לא קרה בנינו כלום, פעם אחת קצת התחיל איזה אבל לפחות מזכרוני זה לא התפתח. הוא היה מייעץ ואומר דברי חכמה שמגלים רק בעתיד אחרי שעוברים דבר או שניים. אני הייתי ילדה ולו כבר היו לדעתי שלושה.
בתור מדחיקה סדרתית קשה לי להזכר בפרטים מדויקים אבל לא זכור לי שום תחושה רעה, רק מפגשים תמימים על קפה ושיחות. הייתי יכולה לספר לו הכל והוא היה שומע ובעדינות אבהית משהו, אבל בלי להיות אבא, מנסה לכוון.
אחרי ההודעה דיברנו כמה דק' בוידאו ומאז לא כל כך הצלחנו להסתנכרן.
איכשהו אחרי בערך שבועיים הצלחנו לקיים וידאו נוסף, הפעם הוא לא היה לבד. הם הכירו ממש לקראת סוף ההיכרות שלנו ולא שמעתי יותר מידי כי בדיוק נפרדו דרכנו. רק ידעתי בגדול שהיא מקסימה. מרשה כיום להוסיף שמאוד.
זה היה מדהים לראות שקשר שהתחיל אז קיים עד היום ומשהו בחיבור הזה היווה עוד נקודת השקה לחיבור המחודש שהרגיש כל כך טבעי לי.
דיברנו בוידאו ולא היו שתיקות מביכות, דיברנו פתוח עלי ועליהם והיה ממש נחמד. הם הציעו להיפגש ובמקרה לקחתי יום חופש בגלל תור שחשבתי שקבעתי לאמצע היום למרות שגיליתי לאחר מכן שהוא בבוקר, אבל את היום חופש כבר השארתי, מה שהשאיר לי זמן פנוי שבמקרה בדיוק הסתדר גם להם. קבענו והאמת שהתרגשתי.
הם הקדימו ברבע שעה, בדיוק זו שהייתה חסרה לי בין להציג בית מתוחזק ללהציג בית שמנסה להיות מוצג כמתוחזק, אבל המפגש היה כל כך טבעי שאיכשהו תוך 30 שניות לתוך זה זה כבר לא הטריד אותי.
ישבנו ודיברנו, קצת כללי וקצת על הזמן שעבר, עלי ועליהם. בשלב מסוים השיחה קיבלה טוויסט. בימים עברו שיתפתי אותו בסוד הכמוס ביותר שבי, והתגלגלו הדברים שיצא להם להתקל בדבר דומה. מסתבר שבמשך יותר מעשור כאשר אני הייתי עסוקה ב360 שלי, הייתי קיימת בתודעה שלהם בתור אותה ילדה בת 19.
היה מוזר לשמוע שחשבו עלי, שדיברו עלי, שבאיזשהו עולם היה לקיום שלי משמעות ובכלל לא ידעתי.
אני רגילה לחיות בתודעה הישרדותית של לבד. גדלתי בלי הורים (הם היו בחיים פשוט לא תפקודיים) , אח גדול גאון שהחל לפתח את עצמו עסקית בגיל 14 ולא היה נוכח (לא שהוא היה אמור, זאת פשוט הנטייה במשפחות עם הורים לא תפקודיים) ועוד אח מעלי שבשלב מסוים יצא למסגרות חוץ ביתיות. גידלתי את עצמי לבד ולמדתי שלכולם יש אינטרס. מעולם לא הרגשתי אהובה או חשובה והוא אפילו זכר שקשה לי עם חיבוקים, חיבוק גברי בדרך כלל מזכיר לי בבת אחת שאף פעם לא קיבלתי חיבוק מאבא.
הם שיתפו אותי במה שעברו במהלך יותר מעשור ובאילו נקודות נשזרתי בחייהם. ואני התקשתי להכיל את המשמעות, שמישהו זכר שאני קיימת, ועוד מישהו שמעולם לא קיבל ממני כלום וגם לא רוצה לקחת.
הם אפילו אמרו שכבר שנים שהם רצו לדבר על הדברים האלו ולמרות שלא היה ברור איך זה יכול לקרות, אני תמיד הייתי התכנון להיות האדם שלו יספרו. וכאן אני האדם היחיד ששמע עד כה.
פתאום הדינמיקה השתנתה לי. למרות שזה לא הראה סימנים מהם, הם לרגע הרגישו לי כמו ההורים שבאו לבקר. המחווה הזו של להיות בתודעה זה הדבר הכי קרוב להורות שחוויתי בחיי.
מפה לשם עברו כבר שעה וחצי מאז שנפרדו דרכנו ואני עדיין בוכה. זה לא עצוב זה פשוט מאוד מציף. מקווה לראות אותם שוב בקרוב.
