אז ההתערבות האלוקית התערבבה עם הנרקסיזם הרגיל שלו כאשר דווקא בחמישי הזה התעקשתי עם הגרוש שיעמוד במילה שלו לקחת את הילדים בסוף השבוע, למרות התירוץ המשכנע ששלח לי שעתיים לפני שיצאנו לכיוונו.
היה לי סופש מלא תכניות והפעם החלטתי לא לוותר. נראה שהוא נתפס לא מוכן כי אפילו הגיע בלי להתווכח למקום שקבענו בלי לנסות שוב לגרור אותי עד אליו.
אנחנו גרים במרחק של שעה וארבעים נסיעה לכל כיוון ויש לנו נקודת אמצע בגן שעשועים בפתח תקווה עם חנייה צמודה לבצע את ההחלפת רכבים לילדים.
הוא אפילו הגיע בשעה סבירה למרות שציפיתי לאיחור של שעה ובכלל הערב המשיך כמתוכנן.
עד ש...
עד שכמו כולנו ב3 בבוקר התעוררתי בפאניקה לצלילי התראה, הפאניקה התעצמה כשגיליתי את הסיבה והידיעה על התקיפה שלנו באיראן נזלה לי כמו מים קפואים במורד הגב, יחד עם הבנת המשמעויות שחילחלו גם כן.
התקשיתי לחזור לישון ואת שישי בבוקר העברתי בבילבול ולופ חוזר של הדחקה וחרדה.
בשישי בצהריים כשהסתמן שיש הפוגה ולא צפוי ירי קרוב נסעתי לדאדי כמתוכנן והתמקדתי בעיקר בהדחקה. בשעות הצהריים המאוחרות הייתי מותשת ונרדמנו עד ששבת כבר נכנסה ולא יכולתי לתקשר איתו לגבי השבת הילדים.
אמא שלי נחרדה מהרעיון שאני אסע להביא אותם, לא בגלל טילים, מתוך אגו. "שהוא יביא אותם" הסברתי לה שאני לא סומכת עליו לנהל מצבי חירום בקנה מידה הזה ושאי אפשר לדעת מה יהיה.
בשבת, אחרי לילה בממד עם דאדי, הסתובבתי בביתו חסרת מנוחה. החוסר יכולת לצפות קדימה, החוסר יכולת לשלוט בנעשה שיגע אותי. המתח הציף אותי ולא רציתי שהוא יראה אותי בוכה. לא חשבתי שהוא יבין.
יש משהו בלהיות אמא. החיים שלהם נוצרו בתוכי. הם קשים ומתסכלים ומלאים בבעיות מפה עד הודעה חדשה. אבל אני אגן עליהם מכל רע ואני לא יכולה לשאת את המחשבה שיפגעו. ידעתי שאני חייבת להחזיר אותם הביתה.
מי שהוא לא אמא אני לא חושבת שבין. הנסיעה עצמה לבד לא הטרידה אותי, אני יודעת מה ההנחיות ואני יודעת שאני אשמר כמה שאני יכולה ומשם זה בידי שמים, אבל הדרך חזרה עם הילדים עוררה בי אימה.
ומה אם תהיה אזעקה? בכביש 6 מעבר לגדר הביטחון של הכביש מרוצף שדות קוצניים שהדרך אליהם היא ירידה חדה ברוב אורכו. ומה אם לא אספיק לשחרר את שלושתם מהכיסא בטיחות? ומה אם מישהו מהם יברח לכביש? ומה אם יפלו בזמן הירידה?
הרגשתי את הרמת הגבה של כל מי שסיפרתי לו שנערכתי לנסיעה כמו למבצע צבאי. הצטיידתי בג'ינס ונעליים סגורות ונוחות שאוכל לתפקד בצורה מיטבית, גם להם לקחתי מכנסיים ארוכים ונעליים סגורות להחליף, לקחתי איתי אוכל ומים וארגנתי תיק עזרה ראשונה משודרג כולל המטען הנייד שנרכש עוד בתחילת המלחמה. עצרתי מלספר שאפילו הורדתי את האפליקציה של מד"א והכנסתי את הפרטים שלי ושל הילדים כולל הסטוריה רפואית ורגישויות שלהם.
נתקלתי בתגובות של "את יודעת שזה לא יעזור אם יהיה טיל" "אני יודעת, זאת לא המטרה..זה לכל האפשרויות מסביב.." הכאוס והחוסר וודאות שיגעו אותי וכל דבר קטן שיכולתי לחשוב שעלול להשתבש השתדלתי להתכונן אליו.
אז כבר משבת בערב קבעתי עם חברה מהדרום על אירוח בממד והעברתי אצלה לילה מתוח וממועט בשינה עם חמשת (מתוך שבעת) ילדיה הקטנים. בבוקר יצאתי בדרכי אליו וכאשר חברתי להם את החגורות התחלתי בתדריך. הסברתי להם שלא צריך לפחד אבל חשוב שיקשיבו לכל מה שאמא אומרת כי יכול להיות מסוכן בחוץ. החלפתי להם נעליים ולימדתי את הגדולה לפתוח את חגורות הבטיחות, כמובן בהוראה ממני במידה והיה צורך.
אחרי כל ההכנה בסופו של דבר הנסיעה עברה בשלום ללא רמז לאזעקה או צורך לעצור מכל סיבה שהיא. אבל אם הייתי צריכה לעשות את זה שוב לא הייתי משנה שום דבר. זה לא היה מוגזם. זה היה בסיסי. אני אמא.