כבר המון זמן שלא מצאתי את השקט הנפשי ויכולת המיקוד המחשבתי בשביל לשבת ולכתוב.
לפני שהתחלתי לכתוב חזרתי אחורה כדי להיזכר מי הייתי לפני התקופה הזו.
אלו שתי נשים שונות, זו מלפני המלחמה וזו שכותבת עכשיו.
החוסר אונים ארוך הטווח השבית אותי מנטלית לתקופה ארוכה מאוד רוב הימים שלי עוברים בדיסוציאציה הנשימה עצורה.
יש לי שלושה ילדים ואין לי שום שליטה עליהם. לאף אחד אין. וזה לא מסתכם בצורך להרים את הקול אלא בנזקים אמיתיים וצורך מתמשך במיגון הבית בשביל הצורך הבסיסי לשמור עליהם בחיים.
את המנעול לדלת הכניסה החלפתי אחרי שהבנות בוקר שבת אחד יצאו למעל שעה מהבית בזמן שישנתי והקטנה מבינהן עשתה צרכים בכניסה לבניין. את המנעול על המקרר התקנתי אחרי מספר ימים רצופים בהם קמתי למראות של חלב וביצים מעטרים את ריצפת המטבח, דלת ארון המטבח תוקנה בעזרת ריבוע מתכת ייעודי לאחר שהעץ החל להתפורר מרוב תיקונים, מעצורי החלונות הותקנו יום אחרי שמצאתי את ביתי יושבת על אדן חלון המטבח מהצד החיצוני של הבניין, הסכינים מוחבאות כי אם חלילה אשכח סכין ללא השגחה היא תורם ע"י האמצעית או הקטן בניסיון לחתוך את אחד האחים או סתם לראות מה יקרה אם מכניסים סכין חד לפה, בכל פעם שאני מכינה קפה או שוקו אני בודקת מספר פעמים שהעברתי את המתג של המים הרותחים למצב נעילה מאז שהאמצעית ניסתה לשפוך על הקטן כוס מים רותחים בלי סיבה וגדר הבמבוק במרפסת היא התוספת האחרונה שנועדה לעצור את הנסיונות החוזרים של הקטן לטפס ולנסות לעוף כמו ציפור מהמרפסת.
שלא נדבר על הנזקים שאני ממתינה לחזרה לשגרה על מנת לתקן כמו הרשת בדלת הזזה של המרפסת שנמתחה עד כלות ונקרעה לחלוטין בקרקע שהם ממשיכים להרחיב בכל יום ואת ידיות הדלתות המתפרקות לחדרים שנמצאות על סף תלישה.
עם כל הכלים שניסיתי ועם הדרכת הורים של מעל שנה אני לא מצליחה למצוא דרך להגיע אליהם ולאזן את הכאוס היום יומי. ועם כל זה אני נאלצת להתמודד יום יום בחסות החופש הגדול שהגיע כמעט מיד בתום ימי המלחמה עם איראן.
השהייה הממושכת בתוך המצב הבלתי נורמלי הזה השפיעה עלי מאוד ואני נמצאת בהתמודדות יום יומית עומס רגשי אדיר וקבוע, שממש לא מתיישב באופן חיובי עם הפוסט טראומה הקיימת.
אם יש דבר שאני גאה בו הוא, למרות שנות האור בין ההורות שלי להורות אידיאלית ולמרות היכולות התפקודיות הכמעט ולא קיימות שלי, אני יודעת שהילדים שלי גודלים מתוך ידיעה שהם אהובים ובטוחים, ואני מודה שזה לא פשוט לתמרן את הרגשות הקשים שעולים לי ולהציג בפניהם חוסן והכלה.
הספירה לאחור מרגישה כבר בעלת משמעות כאשר בשבועיים הקרובים החל מיום ראשון אני חוזרת לעבוד חצאי ימים והחל מהראשון לספטמבר הילדים חוזרים למסגרות, כאשר אני מנגד מסיימת את עבודתי באופן רשמי.
ההבנה שהמצב לא ייפתר מעצמו ושעלי להתרכז בהם בצורה אינטנסיבית הכתה בי (פיזית) והבנתי שאין מנוס מלמקד את עצמי לתקופה ובאופן אגרסיבי לחתור לקבלת אבחונים וטיפולים עבורם בהקדם האפשרי.
כן אציין שבתוך הכאוס הצלחתי לשמור את מערכת היחסים עם מי שמסתמן כאהבת חיי באופן יחסית יציב. אני מרגישה ברת מזל על שזכיתי למצוא אדם שהצליח להכיל אותי בתקופה כל כך קשה, ואם לומר את האמת, רגעי האושר במחיצתו הם אולי הנחמה היחידה שלי בתקופה זו.
אני לא יודעת מתי יזדמן לי לכתוב לכם שוב, אבל אני מרשה לעצמי להאמין שממש בקרוב תתחיל תקופה חדשה מלאה בעליה וחדשות אופטימיות על עתיד מזהיר.
מקווה שהקיץ שלכם עובר יותר בנעימים.
שלכם תמיד
ניקסי.