תמיד ידעתי שיש בי משהו שונה.
עוד כילדה, הייתי זו שכולם אמרו עליה: “כמה היא בוגרת, כמה היא אחראית, וכמה שהיא חכמה.”
תמיד חיפשו להגדיר אותי, לקטלג אותי כמשהו מיוחד. אבל המיוחדות הזאת? לא הצלחתי להבין בדיוק מה היא.
זו לא הייתה רק אינטליגנציה או אחריות; היה בי משהו מעבר, משהו אפל, משהו שנשאר חבוי גם ממני.
כשהייתי קטנה, לפעמים הייתי מרגישה רע עם עצמי.
הייתי מזהה את הבריון, זה שכולם פחדו ממנו, ובמקום לברוח, הייתי עומדת מולו.
לא רק עומדת – הייתי דוחפת, לוחצת, עד שראיתי דמעות בעיניים שלו.
ולא אשקר, נהניתי מזה.
אבל אז באו הקולות מסביב, המבט המוסרני הזה שאמר: “זה לא בסדר. זה חולני.”
אבל למה בעצם? למה חולני זו קללה?
למה אי אפשר פשוט לקבל את זה שיש צדדים אפלים בנו?
מה כל כך רע בלהנות מכאב של מישהו אחר?
במיוחד כשהכאב הזה, בצורה כזו או אחרת, הגיע לו.
הוא ביקש את זה – במילים, במעשים, באנרגיה.
אני רק איזנתי את הכף, את מה שהיקום דרש.
והנה, אותה ילדה שהחברה ניסתה “לתקן” גדלה להיות אישה.
אישה שבמקום להתבייש, צוחקת.
גברים מתחננים היום שתגרום להם לבכות, להרגיש את הקצה.
והיא? היא כבר לא מתנצלת.
לא על החיוך שמתגנב לשפתיים שלה, ולא על הכוח שהיא יודעת שיש לה.
כי הפעם, אני לא רק מאזנת – אני שולטת.
ולמי שתוהה – זה קריטי.
האישה שאני היום יודעת דבר אחד ברור: הכול מתחיל ונגמר בהסכמה.
בלי גבולות ברורים, בלי הבנה הדדית, שום דבר מזה לא היה נכון עבורי.
זה לא כוח שמופעל סתם – זו אנרגיה שמבוססת על כבוד, מודעות, ורצון משותף.
הרגע שבו מישהו בוחר לשים את עצמו במקום הפגיע הזה – זה רגע של אמון.
ואמון? הוא תמיד קדוש.
ומה איתכם?
האם גם לכם יש צד אפל שאתם מפחדים לתת לו מקום?
