מִיוֹמָנָהּ שֶׁל בֵּטָא

או: הרגע בו אני מבינה שהגיע הזמן לשחרר. קצת. 

או: מכל מלמדיי השכלתי... ומתלמידיי יותר מכולם. 

קיץ 2024.

אני כבר כמה שבועות בלי אוטו. מתניידת בטרמפים. 

פוגשת בטרמפיאדה תלמיד לשעבר. היום הוא חייל. הפך מילד צנום לבחור חסון ונאה. 

הוא מושיט יד ללחיצה. 

המורה שבי מזהה רגע חינוכי פוטנציאלי.

אני מחייכת בנועם ואומרת, עם שמץ גאווה בקולי (כמובן), "אני שומרת נגיעה".

הוא מגלגל עיניים ואומר "איזה בזבוז של אנרגיות".

אני מחייכת. הוא ילד. הוא לא מבין. 

אחרי זמן המתנה ממושך, סוף כל סוף עוצר לידנו רכב שמגיע עד ליישוב שכוח האל שאנחנו גרים בו. 

הרכב קטן. התלמיד ואני עולים ונדחסים שנינו מאחור, כשכיסא תינוק תופס כמעט חצי ספסל. 

במשך כל הנסיעה אנחנו נמעכים אחד על השנייה. כמעט יושבים זה על זו. 

אני יושבת מוזר, נשענת קדימה. רק לא חלילה לגעת. 

ועוד אחרי השיחה שלנו...

איזה לא נעים. 

כבר הייתי לוחצת לו את היד וזהו.