בערך בתחילת גיל 20, כשאני עדיין מתכחשת למיניות, לא מבינה כלום ומסיטה מבט בכל פעם שזוג מתנשק על המרקע, היה המפגש הראשון שלי עם המונח בדס''מ.
באחד הלילות, כשכולם בבית ישנים, ישבתי על המחשב וחיפשתי סרט לצפות בו. מרפרפת על תקצירים ובוחרת באקראי בסרט "המזכירה".
לא הייתי בטוחה במה אני צופה, לא התעמקתי בתקציר, צפיתי בסרט בתמימות.
*ספויילר אלרט*
באחת הסצינות המזכירה נענשת על טעויות דפוס שעשתה בהקלדת מכתב לבוס שלה.
הוא מבקש ממנה להגיע למשרד שלו, להניח את המכתב במרכז השולחן ופוקד עליה בקול נמוך, רגוע ושקט להניח את המרפקים שלה על השולחן, להתכופף עם הפנים קרוב למכתב ולהתחיל להקריא אותו.
היא נשענת על השולחן, והוא נעמד מעליה.
היא מתחילה להקריא ו...
היד שלו נוחתת בחוזקה על הישבן שלה.
היא בהלם. לא מבינה מה קורה, אבל כשהוא אומר לה להמשיך היא ממשיכה. כל כמה מילים - חבטה.
הוא מכה שוב ושוב.
ההכאה הופכת נמרצת יותר.
ההלם שלה מתחלף בקבלה.
קבלה של עצמה, קבלה של הדינמיקה.
הקול שלו מצמית ו... מה זה? יכול להיות שזה עונג על הפנים שלה? אבל... הוא מכה אותה. והוא הבוס שלה. והוא הבוס שלה והוא מכאיב לה. ו... יכול להיות שאני רוצה גם?
כל הזמן הזה אני צופה מהופנטת. בהלם. אצלי ההלם לא מתחלף בקבלה.
לכאורה, בעיניים של דתייה צעירה ותמימה, אין פה שום דבר מיני. לא ממש.
אז למה אני מרגישה שאני לא אמורה לצפות בזה? ולמה אני לא יכולה להוריד את העיניים שלי מהמסך..?
היחסים ביניהם מתקדמים. הוא מנחה אותה מה לאכול, מה ללבוש, היא זוחלת, נקשרת.
באמצע הסרט אני עוצרת.
צריכה לנשום. לעכל.
במה ל ע ז א ז ל אני צופה?!
קוראת שוב את התקציר.
מה זה BDSM לכל השדים והרוחות?!
נכנסת לגוגל ומתחילה עם אחת הפעולות האהובות עליי - חקירה. קוראת, עוברת ממושג למושג, צופה בתמונות. המוח נשטף. קצת המומה, קצת נחרדת,קצת מוקסמת.
עולם חדש מתגלה בפניי בדקות ספורות.
וזהו.
אני נבהלת וסוגרת הכל.
מצד אחד - מה לי ולזה??
מצד שני - מרגישה עוררות גדולה בכל מובן אפשרי. פיזית. מנטלית. רגשית. מרגישה... חיבור.
כלפי חוץ אני מתכחשת למה שהרגע ראיתי.
עמוק בפנים אני יודעת שמכאן אין דרך חזרה.
לעולם לא אוכל לבטל את מה שהרגע למדתי.
לעולם לא אחזור להיות מי שהייתי לפני שעה קלה.
או ש.. כן?