מִיוֹמָנָהּ שֶׁל בֵּטָא

הוא כותב לי לראשונה. 

אני בחוסר חשק מובהק, עייפה מכל המעייפים. 

עונה מתוך נימוס בלבד. 

אבל יש בו משהו. 

הוא לא מנסה להרשים, אפילו קצת אדיש בהתחלה, אבל יצר הסקרנות מתעורר. 

הוא בא פשוט, פושט ידיים.

הוא שנון ומשעשע ומשחקי המילים שלו מעלים בי חיוך. 

השיחה מתחילה לקבל צבע. הוא משתף מהחיים הפרטיים שלו ואני סוף סוף לא מרגישה תחת חקירה צולבת.

אני נשאבת לשיחת עומק על דת, תורה על טוב ועל רע ועל החיים בכלל. 

מקשקשים על דא והא, על תהיות, שאלות, זהות ושליטה.

מתכתבים ככה כבר כמה ימים ו-הי, יש מצב שיש פה מישהו שלא רוצה (רק) לזיין אותי? 

אולי לא יהיה נורא להכיר את האיש הזה מקרוב אחרי הכל...