מחשבות לעט

לילה, השעה מאוחרת.
הרצון לדם חדש מתחיל לזרום בעורקיי.
אני עולה על המדים השחורים, נעלי הסטילטו הגבוהות שעבורי הן כמו מגפי הצבא הבלויים. איך אומרים?
לפעמים התלבושת עושה את האדם.

דלת המכונית נפתחת, רעשים עמומים של לילה, שיחות של שיכורים, צלילי כוסות נושקות זו לזו,
מנוע של אופנוע חותך את הרחוב, וכל זה מתאדה כלא היה, נעלם בעת פסיעותיי.

טיק, טיק, טיק, טיק.

אני כבר מורגלת. המבטים, הלחישות, ההלם הקבוע שמלווה את צעדי,
כאילו העולם פסק, עמד מלכת ברגע שאני עוברת.
כל מה שנותר לי הוא רק לבחור.

אבל מה לעשות,
בחירות זה לא הצד החזק שלי…