הם היו שלושה.
שונים, אך איכשהו באפלה של הלילה ובערפול של האלכוהול, שלושתם הרגישו כמו "העתק-הדבק"
של אותו טיפוס. כששותים יותר מדי, לכל משקה יש את אותו הטעם, תפל.
העיניים לא יודעות לאן להסתכל, עצמתי אותן.
ארומה של אפטרשייב מהולה בריח המתקתק של הסיגריות מסביב, פקחתי עיניים.
מולי, שש קוביות עטופות במה שנראה כמו חולצת טי שירט צמודה, אבל מרגיש כמו נייר עטיפה של ממתק אהוב.
הוא שאל, לא הקשבתי. מילים יכולות להיות כל כך מיותרות בחושך.
לגמתי את סוף המשקה שלי והגשתי לו את הכוס.
הוא תהה, הושיט יד לעברי, הצבעתי על הכוס הריקה והוא כבר הסתובב והתקדם אל הבר.
אני לא אוהבת להמתין.
מאחורי הדלת נפתחה, הסתובבתי, כל מה שראיתי היו כתפיים רחבות, שיער שחור וחיוך שובב.
קרצתי, והתחלתי להתקדם לשירותים, העקבים נוקשים על הרצפה, הכתפיים צועד מאחורי.
זה מצחיק איך שאנשים מפרשים לעצמם סיטואציות.
נכנסתי לתא, הוא השחיל את היד בנסיון להשאיר את הדלת פתוחה, הסתובבתי אליו, נעצתי בו מבט, הנחתי את ידי על החזה הנפוח שלו ודחפתי אותו החוצה.
שיחכה בתור.
כשיצאתי מהתא, הוא עמד מול המשתנה בשירותי הגברים, הסתובב למשמע עקבי, כאילו סימן שאבוא לבחון את הסחורה. פשוט מדי, לא מרגש, גיחכתי וחזרתי למרכז.
כוס המשקה שלי הגיעה, מלווה בלוח השחמט בדמות גבר צעיר ונלהב.
התלהבות מעייפת אותי.
הוא שוב מדבר, אני לא מקשיבה. מיותר. במילה הבאה שיוציא אשפוך עליו את המשקה.
נדמה כי הוא הבין, הרעש בדמות מילים עמומות שיצא מפיו נפסק.
חייכתי. אפשר לנשום.
התקרבתי לאוזן שלו, פתחתי את פי… נשכתי את התנוך שלו, הוא הפנה את מבטו אלי.
דחפתי אותו והתקדמתי. הוא שלי, אני יודעת.
כשאני עושה שופינג, אני אוהבת לטייל, למדוד, להתלבט, להמשיך הלאה ורק בסוף לאסוף את הפרטים.
אין מה להיסחב עם שקיות, רק כשרוצים הביתה, זה סתם מכביד.
מר כתפיים מצא אותי ברחבה, סימן לי שהוא רוצה שאתקרב, שימשיך לחכות.
התיישבתי על הבר, בכל זאת, עקבים אימתניים מצריכים מנוחה.
גב לברמן פנים לגן החיות.
חשבתי, האם עדיף חיה מבויתת כמו חתול, או כלבלב, איתם הכל ידוע מראש, קל להתאים אותם אלי או בכלל קרנף או גורילה, לשחק בפראות.
מחשבותיי נעצרו כשהתיישב לידי ארנב קטן.
בחור צנום, רך, עדין פנים והכי חשוב, בעל התכונה החשובה ביותר אצל המין הזכרי, שתקן.
הוא הסתכל מבויש, חייך קלות וקירב את הכוס שלו להרים לחיים, אף מילה לא נאמרה. שמחתי.
רציתי לקחת לו את היד ולהניח אותה בין רגליי, רק שלא הייתי מוכנה לקבל החלטה.
אזעקה, המוזיקה הפסיקה, כל החיות מפונות מהמתחם, כמו עדר מבולבל.
נכנסנו למרחב מוגן קטן, צפוף, מואר והנה שלושתם מולי… מר כתפיים, התוכי הקשקשן והארנב המתוק.
הם היו שלושה.
