מחשבות לעט

נהג המונית הגביר את המוזיקה ברדיו ככול שהנשיקות נהיו יותר רועשות.
דברים שאולד פאשן ליידי בחיים לא תעשה, טקילה מצליחה לשחרר.
אווירת סוף העולם בכלל מוסיפה עוד אש לריגוש. כשחושך ופחד מתערבבים נוצרת תשוקה מטורפת.
יצר החיים בער בין רגליי, דפיקות הלב על 200 ובכל פנייה חדה על הכביש הכל מורגש עמוק יותר.

המונית עצרה, הנהג הסתובב, ציין את המחיר ומיד הפנה את מבטו חזרה קדימה, לכביש.

יצאנו, 36 מדרגות הפרידו בין הקירות האפרוריים שמכתרים את מבצרי לעולם החיצון.
וילונות נשפכים, חצי שקופים מסתירים את הרחוב המכוער.

אני פותחת את הדלת, מתכופפת להוריד את עקביי, מרגישה מאחורי משהו נצמד, הוא גדול…
הדירה קרה, אני רועדת נכרכת מסביב לגוף שפולט חום כמו תנור מלא בעוגיות מתוקות.
הריח ממכר, העיניים מהופנטות, קרנבל לכל החושים. אומאמי. כל הטעמים יחדיו.

מילים ריקות נפלטות לאוויר, מלכלכות את האמת של הגוף.
המסקנטייפ השחור נמצא במגירה, ללא מצמוץ אני רוכנת מטה ומוציאה אותו, הפה סתום, לפחות לבנתיים, עד שיהיה לו שימוש מועיל יותר. אני מעבירה את האצבעות על הגוף שלי, מכוונת ומורה על הדרך.
החדירה הכי פחות מרגשת אותי, בסוף, כשאני רטובה זה כבר לא משנה.

ברגעים כאלו רק דבר אחד מפחיד אותי באמת, הבוקר.
את כל השקרים של היום, מגרשת האמת של הלילה.