אני חושבת שאף פעם לא באמת הייתי קשובה אליך. אתה צודק בזה.
חשבתי שכן. אבל הייתי קשובה לדברים מובחרים, לא רציתי לקרוא בין השורות, לא ראיתי לעומק.
היום, הארבעה בספטמבר 2024, בשעה 15:44 הבנתי.
הבנתי את כל מה שאמרת לי.
הבנתי את כל הטנעות שלך כלפיי.
הבנתי אותך.
הבנתי את הכעס והתיסכול.
אני לא מתבאסת מזה שכמעט שנתיים הייתי עיוורת, להפך, אני מלאת השראה לעתיד. כי אני יודעת מה צריך לעשות עכשיו. אני רואה אותך עכשיו.
אחרי כמעט עשור של רעב לתשוקה אמיתית, למשיכה שאי אפשר להתנגד לה, קיבלתי אותך. וכל כך הייתי עסוקה בלקחת עוד ועוד, לבלוע אותך, להתמוסס בתוך המגע שלך, להכניס את כולך לתוככי, לא שמתי לב שאני לא משאירה לך כלום.
אני לא מצטערת על זה.
אני שמחה שעליתי על זה.
שנה שלמה היית מולי, מגרה, מושך, הרגשתי את חום גופך כשישבת ליידי, אפילו בלי לגעת בך (מה פתאום לגעת אפילו בטעות? פחדתי רק מהמחשבה), כמעט התעלפתי כשבטעות נתקעתי בך באחד המסדרונות.
כששכבנו בפעם הראשונה, רעדתי. מהתרגשות, רצון עז להרגיש אותך, מחוסר אמונה שזה קורה באמת. כן, גם שעמדת מולי עם זין יפה וזקוף, כשגנחת מהמציצה שלי, כשחדרת לתוכי, עדיין לא האמתי שזה באמת קורה.
אז לקחתי את כולך. עוד ועוד ועוד. כבר כמעט שנתיים.
לא הצלחתי לעצור עצמי.
לקחתי, לקחתי ולקחתי. דרשתי את זה. את כולך.
כמובן שהיית נבון יותר ממני. ואני סתם עקשנית, לא התייחסתי לדבריך, חשבתי שזה לא משנה, ואיך זה יכול להיות משנה בכלל אם הסקס הוא כל כך טוב? אם המשיכה לא נגמרת? אם התשוקה פשוט ממלאה מעל ומעבר, עוד רגע היא מתחילה להשפך על כולם מסביב?
יודע מה היה מבאס אותי הכי הרבה? שברגע שהרגשתי שהנה הריב בא, המחשבה הראשונה היתה "טוב, סקס לא יהיה היום".
משעשע כמה הסקס תופס חלק גדול מחיי.
רק איתך הבנתי את זה.
אז אולי זה הסקס איתך שתופס חלק גדול מחיי?
אני מרגישה שלא משנה כמה אני אקבל, אני איהיה רעבה לעוד.
מתלהבת ממך כמו ילדה קטנה מאוטו גלידה.
אבל שכחתי לראות אותך בכל ההתלהבות הזאת.
לא ראיתי את הצרכים שלך.
לא ראיתי.
ועל זה אני מצטערת.
לא יקרה שוב.
מבטיחה.
